ממשלת נתניהו מגיעה לבחירות לכנסת כשמאחוריה טעות קשה: ההתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, לצד הכישלון בהקמת ועדה חלופית. הניסיון לחוקק חוק להקמת "ועדת חקירה שוויונית" היה פארסה מגוחכת, שרק מעצימה את כישלונה של הממשלה.
ממשלת נתניהו יכלה להקים ועדת חקירה ממלכתית ולקבוע את נושאי החקירה שלה. לפי חוק ועדות חקירה, הממשלה היא שקובעת את הנושאים שייחקרו. לממשלת נתניהו הייתה הזדמנות לדרוש שהחקירה לא תתמקד רק במדיניות הממשלתית בעשור האחרון, אלא תבחן גם את שני העשורים שקדמו לטבח. ליתר דיוק: לחקור לעומק את הקשר בין ההחלטה על הנסיגה מרצועת עזה בתשס"ד לבין טבח שמחת תורה תשפ"ד.
מבלי להמעיט כהוא זה מאחריות הדרגים הצבאי והמדיני בשנים האחרונות, עצם הדרישה לחקור את המדיניות החל בממשלת ההתנתקות של שרון הייתה מאפשרת לבחון אם ועדת החקירה הממלכתית היא אובייקטיבית או פוליטית. זה היה יכול להיות נייר הלקמוס של הוועדה. ועדה שתתחמק מבחינת הקשר האפשרי בין ההתנתקות לטבח תאבד, ובצדק, את אמינותה.
החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, לפי חוק ועדות חקירה, הייתה מעמידה בראש ובראשונה במבחן את נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית: האם יצליח למנות אנשים ראויים ואובייקטיביים שכל הציבור ייתן בהם אמון, או שיקים ועדה שחוסר הלגיטימיות יאפיין אותה עוד לפני שתיכתב האות הראשונה בטיוטת הדו"ח?
ועדת חקירה חייבת לזכות באמון הציבור הישראלי כולו - מימין ומשמאל. האמון שלי בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית דומה לאמון שנותנים בו ראש הממשלה, רוב מצביעי מפלגות הימין, ואני מניח שגם רוב קוראי הטור הזה. אבל גם אם אין לי אמון בנשיא בית המשפט העליון, אני מתקשה להביע מראש חוסר אמון בוועדה שעדיין אין לי שמץ של מושג מי יעמוד בראשה ומי יהיו חבריה. אפילו השופט עמית לא יוכל להתעלם מהצורך למנות אנשים ראויים ואובייקטיביים, אם ירצה להעניק להחלטתו שמץ של לגיטימיות.
ברור שאם ועדת החקירה תורכב, למשל, מאהוד ברק, דן חלוץ ויוסי ביילין, חוסר האמון בה יהיה לגיטימי לחלוטין. עוד לפני שתכתוב אות אחת בדו"ח שלה, אפשר יהיה לשכנע את הציבור להתעלם ממסקנותיה. שיקשקשו מה שהם רוצים. אולי אני תמים, אבל אני מאמין שאפילו הנשיא עמית לא ירצה להיקלע למצב כזה.
ויש מכלול שאלות ששום ועדת חקירה לא תוכל להתחמק מהן: עד כמה הנסיגה מהרצועה אפשרה את בניית כוחו המפלצתי של חמאס, הן הכוח הרקטי והן כוחות הנוח'בה? מדוע התהליך הזה לא התרחש ביהודה ושומרון? מדוע הצליח חמאס לבצע הפיכה צבאית ברצועת עזה ולהשתלט עליה, אך לא הצליח לבצע מהלך מקביל ביהודה ושומרון?
ויש גם שאלה בעלת משמעות צבאית ומודיעינית: עד כמה פגעה הנסיגה מהרצועה ביכולות המודיעיניות של צה"ל והשב"כ, והאם הפגיעה הזאת מנעה השגת מידע קריטי על כוונות חמאס?
לגבי השאלה הזאת, לרשות הוועדה יעמוד תחקיר השב"כ. אמנם אין לי מידע על כל מה שנכתב בתחקיר, אבל גם בקטעים שפורסמו נקבע שאחד הליקויים היה "מודיעין מועט יחסית, גם כתוצאה ממגבלות חופש פעולה וקושי הולך וגובר ביכולת עצמאית של השב"כ לסגור מעגל מודיעיני-מבצעי ברצועת עזה".
זה בדיוק מה שהממשלה הייתה צריכה להורות לוועדה לחקור: מה גרם ל"מגבלות חופש פעולה" שהביאו ל"מודיעין מועט" דווקא ברצועת עזה, ולא ביהודה ושומרון, למשל? מה גרם לכך ש"האיסוף המודיעיני נפגע כתוצאה מהצרת חופש הפעולה ברצועת עזה, שהתנהגה כשטח סגור וצימצמה יכולת מבצעית לתקוף מנגנוני גילוי של היריב", כפי שנכתב בציטוט נוסף מתחקיר השב"כ? מה מסתתר מאחורי המילים "הצרת חופש הפעולה ברצועת עזה"?
אם יתברר שחברי ועדת החקירה עושים שמיניות באוויר כדי להתחמק מבחינת אחריותם של שרון ומבצעי ההתנתקות למהלך שלדעתי פתח את התהליך שהסתיים בטבח, יוצב סימן שאלה ענק על אמינות הוועדה ועל מסקנותיה. מנגד, אם הוועדה תמצא שההתנתקות ומבצעיה נושאים אף הם באחריות, תהיה לכך השלכה גם על תוכניות נסיגה עתידיות.
שבועיים לפני הבחירות, תוצאותיהן עדיין אינן ידועות. אבל אם תקום ממשלה אחרת, היא עשויה להקים ועדת חקירה ממלכתית ולקבוע בעצמה את נושאי החקירה. סביר להניח שהיא תדרוש להתחיל את החקירה מעליית נתניהו לשלטון בשנת 2009, ותתעלם ממה שהתרחש בשנת 2005.
הליכוד עלול לגלות שלא רק ויתר על הקמת ועדת החקירה - אלא גם על האפשרות לקבוע מה היא תחקור.