המחבל שרצח את ארי פולד הי"ד בצומת גוש עציון שוחרר במסגרת עסקת החטופים, והכאב בבית משפחת פולד התעורר מחדש. מרים פולד, אלמנתו של מי שנפצע אנושות בפיגוע אך הספיק לרדוף אחרי המחבל ולירות לעברו, אינה מסתירה את הכעס. אבל לצד הכעס על שחרורו של רוצח בעלה, היא מבקשת לזכור גם את המשפחות שהמתינו לשובם של יקיריהן משבי חמאס.
"יש לנו הרבה מאוד כעס במשפחה", היא אומרת בריאיון לד"ר חנה קטן בערוץ 7. "לקח לנו שנתיים להרשיע את המחבל. מחבל שנתפס על המקום עם הדם של ארי על הידיים שלו, עם הסכין ביד שלו".
לדבריה, לאחר ההרשעה הובטח למשפחה כי עונש מאסר העולם שנגזר על המחבל לא יקוצר. אלא שבסופו של דבר הוא שוחרר במסגרת העסקה, לאחר שריצה, לדבריה, כארבע שנות מאסר.
"הבטיחו לנו שלא משנה מה, לא עסקת חטופים ולא שום דבר, מאסר עולם זה באמת מאסר עולם", היא מספרת. "אמרו לנו שזה לא עשרים וחמש שנה ולא שלושים וחמש, זה מאסר עולם לכל דבר".
ההחלטה על שחרורו קשה לה ולילדיה, אך מרים אינה מתעלמת מהמחיר ששילמו משפחות החטופים במשך שנות ההמתנה.
"תחשבי על כל אלה שמחכים ואין להם על מי להתאבל", היא אומרת. "זה עוגמת נפש נוראית. לא משנה מה, ארי לא יחזור אלינו. לא משנה איפה המחבל נמצא. זאת עובדה, אין מה לעשות".
היא מסבירה כי האפשרות להשיב חטופים ולאפשר למשפחותיהם להיפרד מיקיריהן עמדה לנגד עיניה גם כשנאלצה להתמודד עם שחרורו של המחבל שרצח את בעלה.
"השחרור של המחבלים האלה נתן למשפחות האלה איזושהי סגירת מעגל", היא אומרת. "ואני חייבת להתמקד בזה, כי אין נחמה. אין נחמה". מאחורי הדברים האלה עומדות שמונה שנים של חיים בלי ארי, שבמהלכן למדה מרים להכיר מחדש את הבית, את הילדים ואת עצמה.
ארי פולד נרצח בספטמבר 2018 בפיגוע דקירה בצומת גוש עציון, יומיים לפני יום הכיפורים. באותו יום הוא יצא מהבית לבקשתה של מרים כדי לערוך קניות לקראת החגים ולסייע בהכנות לביקור משפחתי.
"הוא היה תקופה בלי עבודה", היא נזכרת. "האמת היא שבאותו יום הוא היה צריך לחתום ולהתחיל לעבוד בעטרת כהנים. אמרתי לו, הנה אנחנו לקראת החגים, תעשה לי טובה, תלך לרמי לוי, תעשה לי קניות".
באותן שעות הגיע לצומת מחבל בן 16, שלדבריה יצא מביתו בכוונה לרצוח יהודים. לאחר שעבר בכמה מקומות, הגיע לצומת גוש עציון והמתין להזדמנות לתקוף. ארי יצא מאחד המבנים במקום, והמחבל התנפל עליו מאחור ודקר אותו בגבו. מרים משחזרת כיצד בעלה, שהיה בעל ניסיון צבאי רב ומדריך קראטה, הסתובב מיד, זיהה את הסכנה והחל לרדוף אחרי המחבל.
"ארי מיד מסתובב, מתחיל לצעוק 'מחבל, מחבל', ומתחיל לרדוף אחריו", היא מספרת.לפי דבריה, המחבל ניסה להימלט לכיוון המרכז המסחרי כדי לפגוע באנשים נוספים. ארי, שכבר נפצע באורח אנוש, רדף אחריו, שלף את נשקו וירה לעברו.
רק לאחר שהמחבל נוטרל והסכנה חלפה, התמוטט ארי. "כל הרופאים אמרו לי שאין להם מושג איך הוא הצליח לבצע את המרדף הזה בכלל", מספרת מרים. "כי הסכין עברה דרך העורק הראשי והריאה הימנית שלו, והוא איבד דם מיד". ארי נפטר בדרכו לבית החולים.
עבור מרים, התנהגותו ברגעים האחרונים הייתה המשך ישיר לאופן שבו חי את חייו. מי שהכיר אותו ידע שההגנה על עם ישראל ועל ארץ ישראל לא הייתה עבורו סיסמה, אלא חלק בלתי נפרד מסדר יומו.
"הייתה לו אמונה כל כך חזקה בעם ישראל, בארץ ישראל ובתורת ישראל", היא מספרת. "אלה לא רק ערכים שהוא התחנך עליהם, אלא שהוא ממש חי בהם. זה היה נוכח בכל העשייה שלו".
ארי נולד בארצות הברית ועלה לישראל עם משפחתו. הוא הכיר את מרים עוד בנעוריהם, כאשר משפחתו הגיעה לארץ. בהמשך למד בישיבת הכותל, התגייס לגולני כחייל בודד ושירת כמאגיסט.
לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בגבעת מרדכי בירושלים, שם נולדו שלושת ילדיהם הראשונים. בהמשך עברו לאפרת, ושם נולד בנם הצעיר, נתן. מרים מספרת כי ארי היה מחנך בנשמתו. הוא לימד בבתי ספר ובישיבות, ובהמשך ניסה להשתלב גם בעולם ההייטק. אלא שאחרי כשנה הבין שהמקום שלו נמצא בבית המדרש.
היא נזכרת ברגע שבו ערך סיום מסכת בתקופת תשעת הימים, ולפתע פרץ בבכי כשהזכיר את בני הישיבות היושבים ולומדים. "הוא פשוט התמוטט והתחיל לבכות", היא מספרת. "ואז הוא הבין שהוא חייב לחזור ללימוד ולישיבה". ארי עזב את עבודתו בהייטק וחזר ללמד תורה. בהמשך שילב הוראה בישיבת נתיב אריה בעיר העתיקה, עבודה חינוכית נוספת ושיעורי קראטה, שבהם הדריך כבעל חגורה שחורה בדרגת דאן ארבע.
לצד כל אלה היה פעיל ברשתות החברתיות, פרסם סרטונים ושידורים חיים, עסק בהסברה למען ישראל וסייע לחיילים. "הבן אדם לא ישן", מספרת מרים.
אחד הסיפורים שהיא זוכרת היטב קשור דווקא לשירות המילואים שלו. לאחר שהשתחרר מצה"ל התברר לארי כי בשל מעמדו כחייל בודד ומתנדב מחו"ל הוא פטור ממילואים. במקום לשמוח על הפטור, הוא החל לפעול כדי לבטלו.
הוא פנה לגורמים שונים, ובהם חבר הכנסת רחבעם זאבי ז"ל, וביקש לחזור לשירות פעיל. לבסוף שובץ ביחידת צנחנים, אך כבר ביום הראשון נתקל בבעיה לא צפויה: הוא הגיע עם הנעליים השחורות שקיבל בגולני, בעוד שבצנחנים נדרשו נעליים אדומות.
"אני זוכרת שהוא חזר הביתה עם נעליים צבאיות אדומות, איך הוא התלהב", מספרת מרים. הקשר עם חבריו ליחידה נמשך גם לאחר מותו. לדבריה, העמותה שהוקמה לזכרו ממשיכה לסייע לחיילים ולמילואימניקים.
אלא שבבית משפחת פולד נותר גם חלל שאינו מתמלא. מרים מספרת כי ארי היה עסוק כמעט ללא הפסקה. הוא יצא מוקדם בבוקר, לימד, התנדב, השתתף בפעילויות שונות וחזר הביתה בשעות מאוחרות. במשך שנים הייתה היא זו שנשאה ברוב האחריות לניהול הבית.
"אני הייתי אחראית על הכול, על הכביסה, על הכלים, על הקניות, על הבישולים", היא אומרת. "כמה פעמים אמרתי לו, אתה חייב לעזור לי, והוא לא עזר כי הוא לא היה. הוא פשוט היה עסוק בכל מיני דברים אחרים".
אבל דווקא לאחר הרצח התברר עד כמה נוכחותו הייתה משמעותית, גם בשעות שבהן לא היה בבית.
"פתאום הכיסא שלו ריק", היא מספרת. "הילדים שלי עד היום לא רוצים לשבת בכיסא הזה". המשפחה ממשיכה לדבר עליו, לשתף זיכרונות ולספר על הדברים שעשה. "אנחנו ממשיכים לדבר עליו כאילו הוא פה, אבל הוא לא פה", אומרת מרים. גם חמותה, כשהיא מגיעה לבית המשפחה, מרגישה לדבריה את אותה נוכחות. "היא נכנסת אלינו הביתה ואומרת: זה כאילו הוא עדיין פה".
לאחר הרצח ניסתה מרים לחזור לעבודה, בהתאם להמלצה שקיבלה מעובדת השיקום. אלא שהניסיון לא הצליח. "ההמלצה היחידה שקיבלתי הייתה לחזור לשגרה", היא מספרת. "תחזרי לשגרה, תחזרי לשגרה. לא המלצות על טיפול, לא לטפל בילדים. ניסיתי לחזור לעבודה ולא הצלחתי. בכיתי כל היום".
לדבריה, כיום היא מבינה עד כמה חשוב לאפשר לכל משפחה שכולה למצוא את הדרך המתאימה לה. "זו המלצה לא טובה", היא אומרת על הניסיון לדחוף אותה במהירות לשגרה. "תיקחי זמן, תראי מה טוב לך, תראי מה עובד, כי כל משפחה היא אחרת".
מאז הרצח השתנו גם חיי הילדים. בעת הפיגוע היה נתן, הבן הצעיר, בן 12 בלבד, כחצי שנה לפני בר המצווה שלו. כיום הוא משרת בצבא. שתיים מבנותיה של מרים כבר נשואות, והיא זכתה לנכד שנקרא על שם סבו, ארי עוז. נכד נוסף צפוי להיוולד בקרוב.
עם התבגרות הילדים הבית הולך ומתרוקן, ומרים מגלה שגם לשינוי הזה יש שני צדדים. "מצד אחד יש קצת יותר חופשיות, מצד שני יותר מקום למחשבות", היא אומרת. "לפעמים זה מסוכן, לפעמים זה טוב".
בתוך השנים הללו הפכה ההנצחה של ארי לחלק מרכזי מחייה. זמן קצר לאחר הרצח הקימה יחד עם חברו הטוב סטיב ואשתו נעמי את "הפרויקט של ארי", עמותה קטנה שמטרתה להמשיך את הפעילות שבה עסק.
העמותה מסייעת לחיילים, לחיילים בודדים ולמילואימניקים, עוסקת בהפצת דברי התורה של ארי ובתמיכה בהתיישבות, ומוציאה מגזין רבעוני המוקדש לנושאים שהיו קרובים לליבו.
לצד זאת הוקם באפרת בית מדרש לזכרו, המנציח גם את סמ"ר רועי וייזר ורב סמל אלקנה נוילנדר בני השכונה שנפלו.
"חשוב לי לדעת שיש איזושהי המשכיות לארי", היא אומרת.גם הסמל שנוצר לאחר הרצח, ובו אריה, מפת ארץ ישראל והמילים "חזק ואמץ", הפך לדרך נוספת לספר עליו. חיילים ואזרחים הנתקלים בסמל שואלים לעיתים לפשרו, ומרים רואה בכך הזדמנות להכיר להם את דמותו.
"כל מי שמסתכל על זה ושואל מי זה, מה זה, יש לי הזדמנות לספר עליו", היא אומרת. "אני חושבת שזה גם נותן איזושהי נחמה, כמה שאפשר".
לקראת סיום השיחה חוזרת מרים אל הדרך שבה היא מנסה להתמודד עם הדברים שאין ביכולתה לשנות. "אני בן אדם מאוד פרקטי", היא אומרת. "אני אומרת כל הזמן: תן לי בבקשה את הכוח לקבל את הדברים שאין לי שליטה עליהם ושאני לא יכולה לשנות".
ומכאן היא ממשיכה במשפט שמלווה אותה בשנים האחרונות: "לוקחים את מה שיש, ויחד עם זה ממשיכים הלאה".