נדיה מטר שולפת מפה. לא מפת דרכים, לא מפה היסטורית של ארץ ישראל, אלא את תוכנית המתאר הארצית של מדינת ישראל. היא מצביעה על השטח שמופיע בה ושואלת שאלה אחת: איפה יהודה ושומרון?
עבור מי שמקדישה עשרות שנים למאבק על ההתיישבות ועל החלת הריבונות הישראלית, המפה הזאת ממחישה את הבעיה שהיא מבקשת לפתור. לדבריה, כל עוד יהודה ושומרון אינם חלק בלתי נפרד ממערך התכנון והריבונות של ישראל, גם מאות אלפי התושבים היהודים המתגוררים באזור אינם יכולים לראות בעתיד ההתיישבות דבר מובטח.
"אני רוצה ריבונות בגלל המפה הזאת", אמרה בשיחה עם ד"ר חנה קטן בערוץ 7. מטר הציגה את מפת התכנון הארצית של 2026 וטענה כי היעדרם של יהודה ושומרון ממנה מלמד על מעמדם הנפרד. לדבריה, למרות הכבישים, הבנייה והיישובים הקיימים, המצב עדיין ניתן לשינוי.
"זה הכול הפיך", אמרה. היא השוותה את המצב לערים הנמצאות בתוך שטחה הריבוני של ישראל, ובהן פתח תקווה וחיפה, וטענה כי תושבי יהודה ושומרון עדיין חיים תחת סימן שאלה מדיני.
מטר סבורה כי החלת הריבונות נדרשת לא רק כדי להרחיב את ההתיישבות, אלא כדי לעגן את מעמדה במסגרת מדינית קבועה. היא מזהירה מפני המשך המצב הקיים, שבו, לדבריה, ישראל אינה מכריעה את שאלת עתיד השטח, בעוד גורמים אחרים ממשיכים לקדם בו תוכניות משלהם.
"יש פה איזשהו מרוץ של מי יגיע לריבונות ראשון", אמרה. אבל הדרך שהובילה את מטר למאבק הזה החלה הרחק מיהודה ושומרון, בעיר אנטוורפן שבבלגיה, בבית יהודי מסורתי שלא הקפיד על כל המצוות, אך היה מחובר מאוד לזהות היהודית ולציונות.
בשיחה האישית עם ד"ר קטן חזרה מטר לילדותה, לקהילה היהודית שבה גדלה ולרגעים שעיצבו את החלטתה לעלות לישראל. היא סיפרה כי הוריה לא ניהלו אורח חיים דתי מלא, אך היהדות הייתה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה.
היא למדה בבית הספר היהודי תחכמוני, השתתפה בפעילות תנועות נוער ציוניות וגדלה בקהילה שבה השתייכות לקבוצות שונות לא יצרה, לדבריה, את ההפרדות שהכירה מאוחר יותר בישראל.
אחד הזיכרונות המשפחתיים שלה קשור דווקא למשחקי הכדורגל שאליהם נהג אביה לקחת אותה בימי ראשון. באחד המשחקים, כשהייתה רעבה וביקשה לקנות אוכל, הזכיר לה אביה שפסח ושבמהלך החג לא אוכלים לחם. מבחינתה, הסיפור הקטן הזה ביטא את האופי היהודי של הבית שבו גדלה.
בגיל ההתבגרות החלה לשאול שאלות על משמעות הזהות היהודית ועל מקומה בעולם. בהדרגה התחברה לחברי בני עקיבא והחלה לשמור שבת וכשרות. המעבר לאורח חיים דתי הפתיע בתחילה את הוריה, אך לדבריה, הם העניקו לה תמיכה מלאה. היא נזכרה כיצד אביה התקשר לחבר דתי כדי לברר מדוע בתו מכבה את האור במקרר לקראת שבת, וכיצד אמה רכשה כלים חדשים כדי לאפשר לה לשמור כשרות בבית.
את הרצון לעלות לישראל היא קושרת במיוחד למבצע אנטבה בשנת 1976. מטר הייתה אז בת עשר, והיא זוכרת את בני המשפחה יושבים מול הטלוויזיה ועוקבים אחר הידיעות על מבצע החילוץ באוגנדה.
העובדה שלעם היהודי יש מדינה המסוגלת לשלוח חיילים למרחק כה גדול כדי להציל יהודים עוררה בה תחושה עמוקה של שייכות. "יש לנו, לעם שלנו, מדינה שיש לה צבא שטס כל כך רחוק לאוגנדה", סיפרה. "מה אני עושה כאן? למה אני פה?"
מטר תיארה את התחושה הזאת באמצעות משל מעולם הכדורגל, שאותו הכירה היטב מילדותה. אפשר, לדבריה, לקנות כרטיס למשחק, לשבת ביציע ולעודד את הקבוצה, ואפשר להיות על המגרש עצמו.
מבחינתה, החיים היהודיים מחוץ לישראל דמו לישיבה ביציע. היא רצתה להיות חלק מהעשייה עצמה.
בגיל 18 הגיעה לישראל לשנת לימודים במכון גולד, לאחר שהבטיחה להוריה שתנסה את החיים בארץ לפני שתקבל החלטה סופית. אף שלמדה בבית ספר יהודי, הרגישה שהיא זקוקה להעמקה נוספת בלימודי היהדות.
לאחר השנה הראשונה שבה לבלגיה, בהתאם להבטחתה להוריה, והחלה ללמוד בתוכנית אוניברסיטאית בתחום הפסיכולוגיה. הלימודים עצמם עניינו אותה, אך החיים בבלגיה כבר לא התאימו לה.
"הייתי אומללה", סיפרה. לדבריה, הדבר שסייע לה לעבור את השנה היה הקשר עם חברי תנועת בני עקיבא העולמית ופעילות הסטודנטים היהודים באירופה. בסיומה חזרה לישראל.
באחת הפעילויות של בני עקיבא העולמית, מדורת ל"ג בעומר, פגשה את דוד מטר, רופא ילדים שעלה לישראל מארצות הברית. השניים גילו כבר בפגישתם הראשונה שהם חולקים השקפת עולם דומה ורצון לחיות במקום שבו יוכלו לתרום לחברה ולמדינה.
"לא מספיק לעשות עלייה לארץ, צריך לעשות עלייה כל יום", אמרה על התפיסה שליוותה אותם בתחילת דרכם המשותפת. השניים בחרו להתגורר באפרת, שהייתה אז יישוב קטן. מטר סיפרה כי באותן שנים רצתה בעיקר לגדל את ילדיה ולהיות עקרת בית. בהמשך נולדו לבני הזוג שישה ילדים.
אלא שבשנת 1993 חל מפנה בחייה. בזמן שביקרה עם בעלה וילדיהם אצל הוריה בבלגיה, שמעה על הסכמי אוסלו המתגבשים בין ישראל לאש"ף.
היא זוכרת את הרגע שבו שמעה את החדשות כטלטלה אישית. לדבריה, לא הצליחה להבין כיצד ממשלת ישראל מתכוונת להגיע להסכם עם יאסר ערפאת ולהעביר סמכויות ושטחים לרשות הפלסטינית. עם חזרתם לישראל הצטרפו בני הזוג, יחד עם חמותה רות מטר ונשים נוספות, לפעילות מחאה נגד ההסכמים.
כך נולדה תנועת "נשים למען עתיד ישראל", שזכתה בהמשך לכינוי המוכר "נשים בירוק". השם נולד בעקבות החלטת המשתתפות לחבוש כובעים ירוקים ולהפגין נגד חזרה לקו הירוק. מי שהציעה את הרעיון הייתה חמותה, רות מטר, שהייתה אמנית ובעלת גלריה. מטר סיפרה בחיוך כי מעולם לא אהבה במיוחד את השם "נשים בירוק", אך הוא דבק בתנועה והפך למזוהה עמה.
הקשר בין הכלה לחמות הפך לאחד המאפיינים המיוחדים של פעילותה. מטר סיפרה כי השתיים השתתפו יחד בהפגנות, נעצרו במספר הזדמנויות והתמודדו עם עימותים עם המשטרה. לדבריה, בתחילת הדרך הפגינו הנשים ברחובות, אך גילו שהמחאה כמעט אינה זוכה לסיקור תקשורתי. בעקבות עצה שקיבלו החלו להגיע לאירועים שבהם השתתפו ראשי ממשלה ושרים, ולהפגין מחוץ למקומות שבהם התקיימו.
הן נשאו שלטים ובהם שמותיהם של נפגעי טרור וקראו בקול את שמותיהם. מטר סיפרה כי ההפגנות הללו עוררו תגובות חריפות והובילו לעימותים עם שוטרים ולמעצרים.
היא תיארה גם פגיעות גופניות שספגו מפגינות, ובהן שברים בצלעות, וטענה כי חלק מהמעצרים והעימותים התרחשו אף שלא חסמו כבישים או הפריעו לאירועים מעבר לנוכחותן במקום. מטר, שמגדירה את עצמה אדם ביישן, סיפרה כי דווקא חמותה הייתה זו שעודדה אותה להתייצב מול מצלמות ולדבר בפומבי.
"חמותי אמרה לי, בשביל ארץ ישראל תשימי מסכה, כמו שכשעולים על הבמה", נזכרה. לדבריה, היא נדרשה ללמוד להתגבר על המבוכה ולהפוך לדוברת של המאבק הציבורי.
במהלך השנים נדרש גם בעלה להתמודד עם המחיר המשפחתי של הפעילות. מטר סיפרה כי הוא מצא את עצמו לא פעם מגיע לחתום על ערבויות בעקבות מעצרים, והודתה לו על הסבלנות והתמיכה. הפעילות הציבורית נמשכה לצד גידול הילדים. היא תיארה שנים שבהן יצאה להפגנות עם תינוקות על הידיים וניהלה את סדר היום המשפחתי סביב המחאה.
לקראת ההתנתקות מרצועת עזה החליטה המשפחה לקחת חלק פעיל במאבק נגד פינוי גוש קטיף. מטר סיפרה כי הגיעה עם ילדיה להתגורר באזור במשך כמה חודשים, בסיועה של דתיה יצחקי שאירחה אותם בביתה.
לדבריה, המשפחה אף שינתה את כתובתה בתעודת הזהות כדי להשתלב בחיי המקום. בתה החלה ללמוד בכיתה א' בבית ספר באזור, ומטר זוכרת את היום הראשון שבו ליוותה אותה להסעה.
במהלך התקופה הזאת הכירה מקרוב את יהודית קצובר, שלימים הפכה לשותפתה המרכזית לפעילות. מטר מתארת אותה עד היום כחברה וכמורה דרך. לאחר ההתנתקות חזרו הפעילות לבתיהן בתחושת כאב עמוקה, אך מטר מדגישה כי מבחינתן המאבק לא הסתיים. קצובר הציבה בפניהן יעד חדש: יהודה ושומרון.
השתיים החלו להתמקד בשטחים שבין גוש עציון לחברון, שבהם זיהו, לדבריהן, התרחבות של בנייה פלסטינית ופעילות הנתמכת בידי גורמים בינלאומיים. מטר טענה כי בשטח הופיעו שלטים המעידים על מימון של האיחוד האירופי ושל ארגונים נוספים, וכי הפעילות הזאת הייתה חלק מתוכנית רחבה לקביעת עובדות בשטח. מדובר בתיאור ובהערכה שלה, כפי שהוצגו בשיחה.
בתגובה החלו הפעילות לקיים מבצעי נטיעות ולפעול לחיזוק הנוכחות היהודית באזורים שונים. מטר סיפרה על פעילות שנמשכה שנים, ובה מאמצים לקידום התיישבות במקומות שלדבריה הפכו בהמשך לנקודות יישוב מוכרות. בין המקומות שהזכירה היה משכיות דמה, כפי שנשמע בתמלול, וכן אזורים נוספים שבהם נערכו נטיעות חוזרות לאחר עקירת עצים. לדבריה, כאשר נעקר עץ שנטעו הפעילות, הן שבו ונטעו שניים במקומו.
אלא שבשנת 2011, סיפרה, הגיעה קצובר למסקנה כי המאבק המקומי בשטח אינו מספיק. לדבריה, קצובר טענה כי אי אפשר להמשיך להתמקד בעוד גבעה ובעוד נטיעה, בזמן שהצד הפלסטיני פועל לקידום תוכנית מדינית רחבה. היה צורך להציע יעד מדיני ברור, ולא להסתפק בהתנגדות להקמת מדינה פלסטינית.
מטר סיפרה כי השאלה שקצובר הציבה בפניהן הייתה פשוטה: אם המחנה הלאומי מתנגד לפתרון שתי המדינות, מהי התוכנית המדינית שהוא מציע במקומו? מתוך הדיונים האלה התגבשה הפעילות לקידום החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון.
מטר טענה כי לאחר מלחמת ששת הימים השיגה ישראל ניצחון צבאי, אך לא השלימה אותו במהלך מדיני שיקבע את מעמד השטחים. לדבריה, הותרה שאלת עתידם פתוחה, ובינתיים הוקמו יישובים רבים בלי שהוחלה עליהם ריבונות ישראלית. היא הזכירה בהערכה את דור מייסדי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובהם הרב משה לוינגר וחנן פורת, והדגישה כי בזכות פעילותם חיים כיום מאות אלפי יהודים באזור.
עם זאת, לדבריה, ההתנתקות מגוש קטיף הוכיחה כי התיישבות כשלעצמה אינה מבטיחה את המשך קיומם של יישובים. מכאן נבעה מסקנתה שיש לקדם מהלך מדיני נוסף. "צריך תוכנית מדינית שתגן על ההתיישבות", אמרה.
מטר אינה מסתירה את הזדהותה עם המונח "מתנחלת". להפך, היא מקפידה להשתמש בו ומסבירה כי בעיניה הוא מבטא את הקשר לנחלת האבות. "אני לא מתיישבת. אני מתנחלת. אני גאה להיות מתנחלת", אמרה.
במהלך השיחה התייחסה גם לשאלות הכרוכות בהחלת ריבונות, ובהן מעמדם של התושבים הפלסטינים וההשלכות המדיניות של המהלך. היא ציינה כי תנועתה עוסקת בשאלות הללו וכי היא מפרסמת חומרי הסברה בנושא, אך לא פירטה בשיחה את הפתרונות המוצעים.
מטר חזרה והדגישה כי מבחינתה אין מקום להשאיר את עתיד יהודה ושומרון בלתי מוכרע. לדבריה, הבחירות הקרובות צריכות לעסוק גם בשאלת הריבונות ובזהותה של מדינת ישראל. לצד המאבק הציבורי, ד"ר קטן ביקשה לשמוע ממנה גם על המשפחה ועל האופן שבו היא משלבת בין פעילות ציבורית אינטנסיבית לבין חיי הבית.
מטר סיפרה בגאווה על ששת ילדיה ועל היותה סבתא. היא הדגישה כי המשפחה והאימהות נותרו מבחינתה מרכזיות גם בתקופות שבהן הקדישה שעות ארוכות להפגנות ולפעילות ציבורית. בסיום השיחה נשאלה בעקיפין על יכולתה לעסוק בנושאים שאינם קשורים למשפחה, לעם ישראל או לארץ ישראל. מטר השיבה בחיוך כי שיחות חולין מעולם לא היו הצד החזק שלה. "אני לא יודעת סמול טוק. רק ביג טוק", אמרה.