הרב דוד בן פנחס, ראש בית המדרש בישיבת בת ים ואביו של אברהם בן פנחס הי"ד, נושא בשנים האחרונות כאב כפול.
בתו אפרת נהרגה בתאונת דרכים חודשים ספורים לאחר נישואיה, ובנו אברהם נפל בקרב ברפיח. בשיחה אישית בפודקאסט ערוץ 7 הוא מדבר על האמונה שמלווה אותו ואת משפחתו, אך גם על הכאב שאינו חולף.
"אם אתה לבד, אתה לא תחזיק מעמד", הוא אומר. "רק כשאתה מרגיש את כל עם ישראל איתך, וכמובן את הקדוש ברוך הוא, אתה יכול להתחיל לפתוח את העיניים".
לדבריו, דווקא בשעת האסון מקבל הפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם" משמעות עמוקה במיוחד. "התחושה הכי פשוטה של אדם שקורה לו אסון היא שהוא לא בן, שהקדוש ברוך הוא שכח אותו. המקום שבו התורה מצווה את האדם להרגיש שהוא בן הוא דווקא כשקורה לו דבר כזה".
האמונה, הוא מדגיש, אינה מעלימה את השבר. "רגעי שבירה אישיים תמיד יש. אתה חושב שאחרי שנה או שנתיים כבר תרים את הראש, אבל זה לא ככה. פתאום משהו מחזיר אותך לאירועים ולרגעים". מבחינתו, גם בחלוף הזמן אין נקודה שבה האובדן הופך לנחלת העבר. "האירוע לא מאחורינו. אנחנו תמיד נלך איתו, תמיד נזכור ותמיד יהיה לנו קשה. אבל זה לא נוגע בכלל לשאלת האמונה".
אברהם ז"ל היה קצין שריון בגדוד 46. לפני גיוסו למד במשך שנים בישיבת רועה ישראל והרב בן פנחס מספר כי מבחינתו של בנו לא הייתה הפרדה בין שני העולמות. "עבודת השם בצבא ועבודת השם בישיבה היו שני פנים של אותו דבר". על מצבתו בחרה המשפחה לכתוב כי עבד את ה' "בתורה ובמלחמה".
הערך המרכזי שאפיין אותו, מספר אביו, היה דבקות במשימה לצד רגישות יוצאת דופן לחייליו. "יש מפקדים שרואים את המשימה ולא תמיד רואים את החיילים, ויש כאלה שרואים מאוד את החיילים ופחות את המשימה. אצלו היה השילוב הזה - להילחם עד הסוף ובתוך הלחימה לראות כל הזמן איפה החיילים נמצאים".
הדבר בא לידי ביטוי במיוחד לאחר נפילתו של חברו הקרוב, איתי פוגל ז"ל, במהלך הלחימה. אברהם נדרש באותם רגעים להמשיך להוביל את המחלקה, לטפל בלוחמים שאיבדו את מפקדם ולהחזיר אותם לפעילות מבצעית, בעודו עצמו מתמודד עם אובדן של חבר קרוב.
"הוא היה צריך לקחת את כל המחלקה, לטפל בהם ולהוציא אותם ללחימה כי חייבים להמשיך", מספר אביו. "החבר הכי טוב שלו נהרג, והוא היה צריך להחזיק את הכול".
כמה חודשים לפני נפילתו נפצע אברהם קשה מפגיעת טיל נ"ט בטנק. רסיס חדר לראשו, אך בדרך נס לא חדר למוח. גם לאחר שנפצע ניסה שלא להטריד את חייליו ופינה את עצמו עד שהגיע למגנן. רק שם הודיע למפקדים כי הוא הפצוע.
כבר בחדר ההתאוששות, לאחר הניתוח, היה ברור לו שהוא חוזר ללחימה. "זה היה פשוט לו", אומר אביו. רק לאחר נפילתו גילתה המשפחה כי גם לאחר ששב לשטח המשיך לסבול מכאבי ראש, שעליהם לא סיפר.
באירוע אחר, תחת אש, הציל אברהם את חייו של אחד הלוחמים. במהלך מארב של חמאס נפגע חייל והיה צורך להגיע אליו. אברהם קפץ מהטנק כשהוא נושא עמו שני חוסמי עורקים, הגיע אל הפצוע וסייע להציל את חייו.
אלא שגם את האירוע הזה הפך לשיעור עבור חייליו. במקום להתמקד בסכנה, הסביר להם כי העובדה שהכוח התמודד נכון עם אירוע מורכב צריכה דווקא לחזק את ביטחונם. "היה לנו אירוע כזה מורכב ופעלנו כמו שצריך. אנחנו יכולים להיות רגועים - אנחנו עושים את מה שצריך", מצטט האב את המסר שהעביר להם.
הבשורה על נפילתו של אברהם הגיעה בשבת. יום קודם לכן הודיע למשפחה שהוא יוצא להתקפה ויתקשר במוצאי שבת. זו הייתה ההודעה האחרונה ממנו. בשבת אחר הצהריים הגיעו נציגי הצבא לבית המשפחה בחרשה.
הרב בן פנחס ואשתו ביקשו מהם למסור את הבשורה ולשוב במוצאי שבת. במשך השעות שנותרו הם המשיכו לנהל את השבת מול ילדיהם, שעדיין לא ידעו מה אירע.
מאז נפילתו מנסה המשפחה להנציח בעיקר את הרוח שהותיר אחריו. יצאו חוברות ובהן דברי תורה, סיפורים וזיכרונות, וספר תורה הוכנס לזכרו. "עיקר מה שאנחנו מנסים להנציח הוא בתחום החינוך - את הרוח, את המידות ואת האישיות שאנחנו צריכים לבנות", אומר הרב.
אחד הדברים שמצאה המשפחה בכתביו של אברהם היה כלל שקיבל על עצמו כמפקד: לפחות פעם בשבוע לומר לאחד מחייליו שהוא צדק. מבחינתו זו הייתה דרך להיאבק באגו של המפקד וליצור אצל החיילים תחושה שהם יכולים להעיר ולהתריע.
"חייל שמתלונן ותמיד לא צודק - הוא יותר לא יפנה", מסביר האב את תפיסתו של אברהם. "הוא רצה שחייל שרואה תקלה יבוא ויגיד לו". את העיקרון הזה, מספר הרב בן פנחס, הוא עצמו לקח לעבודתו החינוכית.
המשפחה כבר הכירה את השכול עוד קודם לכן. אפרת, בתם של הרב דוד ורעייתו, נהרגה בתאונת דרכים סמוך ליצהר, כחמישה חודשים לאחר נישואיה. אביה מספר כי מהרגע הראשון החליט שלא לעסוק בשאלות סביב נסיבות התאונה. "אמרו שזו תאונה - זו תאונה. זו לא הנקודה בכלל".
הוא מתאר את אפרת כבעלת אישיות מיוחדת, שהתאפיינה בצניעות, בעבודת השם ובהארת פנים. אברהם, שהיה מבוגר ממנה בשנה וחצי בלבד, היה קשור אליה מאוד ואף היה זה ששידך בינה לבין בעלה.
האובדן של אחותו הפך לימים לחלק מתפיסת המנהיגות שלו. במסגרת קורס הקצינים כתב אברהם כי ההתמודדות עם מותה, לצד שנות המאבק על ההתיישבות בחרשה, לימדה אותו את משמעות הקושי והמוות ונתנה לו יכולת לדבר עם חייליו על מסירות נפש.
"כשאני קורא את זה, אני אומר: איבדת את אחותך, למה להיכנס למקום כזה?", מספר האב. "והוא אומר בדיוק להפך - אני יודע מה זה. אני מבין על מה מדובר, ודווקא מהמקום הזה אני מבין שיש דברים גדולים יותר".
סיפורו של אברהם קשור גם לסיפור הקמתה של חרשה. המשפחה הייתה מהראשונות שעלו ליישוב, ואברהם נולד חודשים ספורים לאחר המעבר. הוא גדל לתוך שנים של מאבקים משפטיים וציבוריים על עתיד המקום, ובגיל חמש אף שהה עם משפחתו בכפר דרום בתקופת המאבק נגד ההתנתקות.
לימים כתב כי גדל במשך 18 שנה בתוך מאבק על יישוב ארץ ישראל. אביו רואה בכך אחד השורשים לתפיסת עולמו של בנו, שהעמיקה בהמשך בשנות לימודיו בישיבה וקיבלה ביטוי בשירותו הצבאי.
הרב בן פנחס עצמו ממשיך כבר יותר משני עשורים בעשייה תורנית וחינוכית בישיבת בת ים. הדרך שקיבל מרבו, הרב דוד חי הכהן, אינה מפרידה בין תורה, עם ישראל וארץ ישראל. "יש תורה אחת גדולה. ארץ ישראל, עם ישראל ותורת השם - הכול משתלב בדבר אחד".
דווקא מתוך שני האובדנים הקשים, הוא מבקש להמשיך באותה דרך. לא לטשטש את הכאב ולא להעמיד פנים שהזמן פתר אותו, אלא לחיות לצדו ולהמשיך לפעול. "כשאנחנו מדברים חזק, זה לא אומר שהכאב נעלם", הוא מסכם. "החוזק נמצא במקום אחד, והכאב וההתמודדות ממשיכים ביום-יום".