אופיר אנגלסמן זוכר היטב את השניות שבהן הבין שהרכב שמולו אינו מתכוון להמשיך בנסיעה רגילה.
הוא היה במילואים באזור דרום הר חברון, במשימה שנועדה להגן על הנוסעים בכביש 60. הכוח ניסה מראש למנוע בדיוק את התרחיש הזה: יצרו פקק, בדקו כלי רכב וניסו למנוע אפשרות להאיץ לעבר הלוחמים. אלא שאז הגיע הרכב השלישי.
"אנחנו קולטים אותו מטה את כל הגלגלים לכיווננו. באותה שנייה כבר הבנו מה קורה ולאן זה הולך", סיפר אנגלסמן בשיחה עם ד"ר חנה קטן בפודקאסט ערוץ 7.
הוא החל לנוע לאחור כשפניו לעבר הרכב. בתוך שניות, סיפר, עברו בראשו המשפחה, הילדים ותפילה. "אני כבר די בין השלמה לבין להילחם עוד טיפה על החיים, ואז הרכב עליי".
לאחר הפגיעה נפל לקרקע והרגיש חבטה קשה בראש ובגב, ולאחריה תחושת שריפה עזה. רק אז הבין את ממדי הפציעה. "אני מבין שנפצעתי, שאני בחיים - ושאין לי רגל. אני מחפש אותה ורואה אותה זרוקה בצד. ואז התחלתי לצעוק בקשר: 'אין לי רגל, אין לי רגל, תפנו אותי מכאן'". הירי סביבו נמשך.
דווקא המקום שבו נפצע היה המקום שבו חשב שיהיה בטוח יותר. בשבעה באוקטובר היה מסופח לגזרה אחרת, אך בשל תקלה בפרטי הקשר לא קיבל את ההקפצה. הוא החליט להגיע בעצמו לאזור מגוריו, בשעה שרבים מתושבי יהודה ושומרון יצאו דרומה.
אנגלסמן נשאר בגזרה מתוך חשש שגם ביהודה ושומרון עלולה להתפתח מתקפה. במשך התקופה שלאחר מכן התלבט עם אשתו שירה אם לנסות להגיע ללחימה בעזה. בסופו של דבר החליט להמשיך במשימות באזור ביתו. "אמרנו שגם אתרום פה וגם אולי פחות איפצע פה", הוא מספר. המציאות התפתחה אחרת.
מאז הפיגוע הוא נמצא במסע שיקום ארוך. "כל השיקום הוא ממש עליות וירידות", הוא מתאר. התקופות שסביב הניתוחים היו הקשות ביותר, ובחודשים הראשונים כמעט שלא הצליח לישון.
גם היום הפציעה נוכחת בכל יום. אנגלסמן מתמודד עם כאבים עצביים ונוירומות באזור הקטיעה, שמופיעים לעיתים ללא התרעה. "לפני שיצאתי לכאן ישבתי באוטו והנוירומות השתוללו. אתה צריך לתפוס את עצמך, לצאת מהאוטו ולהתחיל לזוז".
לדבריו, השיקום אינו רק פיזי. "כל בן אדם יש לו את התיק הנפשי שלו. בן אדם פצוע סוחב עליו עוד קצת". הוא מספר כי הפציעה החריפה גם קשיים שהכיר קודם לכן, ובהם קשב, ריכוז וזיכרון.
אחד הזיכרונות הקשים מתחילת האשפוז קשור דווקא לשפה הערבית ששמע במסדרונות בית החולים. "ביום הראשון אבא שלי יצא מהחדר ופתאום אני שומע צחוקים בערבית. זה הכניס אותי לסרטים", סיפר. לצד זאת הקפיד להדגיש כי פגש גם אנשי צוות ערבים ודרוזים מסורים ומקצועיים, וכי אין להכליל.
מתוך חוויית הפציעה והשיקום, אנגלסמן אומר כי השתנה גם היחס שלו להשמעת עמדותיו. לפני המלחמה העדיף לשמור את דעותיו בעיקר לעצמו ולסביבתו הקרובה. "היום אני לא מסתיר אותן. הפציעה נתנה לי קצת ביטחון להתבטא".
בשיחה הוא הביע תמיכה ברורה במחנה הימין וקרא שלא לסכן קולות בבחירות. "אני קודם כול אומר: תצביעו ימין. סמוטריץ', נתניהו, בן גביר - השלושה המרכזיים של הימין. לא להצביע למפלגות שיש סיכוי שלא יעברו את אחוז החסימה".
לצד ביקורת על החלטותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני שבעה באוקטובר, אנגלסמן אמר כי מבחינתו כיום אין לו תחליף. "נתניהו עשה לפני שבעה באוקטובר הרבה טעויות, הרבה דברים שאני לא מסכים איתם, ובכל זאת אין לו תחליף. אין מישהו אחר שיכול להנהיג את המדינה הזאת כרגע".
הפציעה הקשה חזרה אליו לאחרונה בעקבות פיגוע הדריסה שבו נפצע נריה דב בן חנה, שאותו הכיר עוד מילדותם בשילה. אנגלסמן הגיע למפגן שנערך באזור המחסום שבו נפצע בן חנה, והדמיון בין האירועים היה עבורו מצמרר.
"אותו רצון, אותו מחבל, אותו סוג כלי רצח", אמר. לדבריו, פיגועי דריסה מתרחשים יותר מכפי שהציבור נחשף אליהם, והוא עצמו גילה במהלך השיקום על נפגעים נוספים שהכיר ושעברו אירועים דומים.
מכאן הוא מגיע לדרישה שלו מהנהגת המדינה: לשנות את המשוואה ולא להסתפק בתגובה לאחר הפיגוע הבא. "אם אנחנו רוצים להישאר פה ולחיות פה, אנחנו צריכים להילחם באויב עד הסוף", אמר. לדבריו, יש ליצור מציאות שבה טרור אינו משתלם ולפעול בתקיפות גם נגד סביבתם של מבצעי הפיגועים.
אבל את התשובה האישית שלו לפציעה ולמלחמה בחר אנגלסמן לתרגם גם למעשה אזרחי. הוא מקדם בימים אלה הקמת פינה חמה לחיילים ולפצועים באזור חברון, שתשמש מקום עבור חיילים המשרתים באזור וגם עבור פצועי המלחמה הזקוקים למרחב תומך.
לדבריו, את הקמפיין למיזם בחר לקדם דווקא סביב יום השנה לשבעה באוקטובר. "רצינו שזו תהיה תשובה ליום הזה, ליום שבו נרצחו ונהרגו כל כך הרבה ונפצעו המון חיילים".
אחרי הפיגוע, הניתוחים והשיקום הארוך, אנגלסמן עדיין חי יום-יום עם הכאב. אלא שבמקום שבו חייו השתנו ברגע אחד, הוא מבקש עכשיו לבנות מקום לאחרים.
"כל אדם שמתמודד עם משהו - זו גבורה", הוא אומר. "לעצור רגע, לקחת אוויר, לצאת ולהמשיך הלאה".