בכל יום שישי, בעיצומן של ההכנות לשבת, הייתה הרבנית מרים לוינגר עוזבת את עיסוקיה וניגשת לנקות את השירותים הישנים ששימשו את המתפללים בחברון.
מי שהייתה ממקימות ההתיישבות ביהודה ושומרון, עסקה בענייני ציבור וניהלה מאבקים למען ההתיישבות, לא ראתה שום פחיתות כבוד בעבודה הזאת. מבחינתה, אם יש אנשים שזקוקים לעזרה, והיא יכולה לעזור, זה בדיוק מה שעליה לעשות.
שש שנים לאחר פטירתה של הרבנית לוינגר, סיפרה אתי מידד, שהתגוררה עם משפחתה במשך שנים בסמיכות לבית משפחת לוינגר, על האישה שהכירה מקרוב. במפגש זיכרון משפחתי היא שיתפה את בני המשפחה בזיכרונות מחיי השכנות בחברון, וחשפה צדדים באישיותה של הרבנית שלא תמיד באו לידי ביטוי בפעילותה הציבורית.
"הייתי כלה צעירה, וסבתא מרים שלכם הייתה ממש כמו אמא שלי", סיפרה מידד. "עמדתי איתה המון. היא הייתה בשביל כולם, בלי חשבון".
אחד הזיכרונות המשמעותיים ביותר שלה מתחיל דווקא ביום קיץ לוהט בחברון, בתקופה שבה מזגנים עדיין לא היו חלק משגרת החיים בבתים. במשך שבועיים שרר חום כבד, ואחד מילדיה של מידד התייבש ונזקק לעירוי נוזלים. יצחק, שהגיע לסייע בטיפול, התכונן להישאר לצד הילד, אלא שהרבנית לוינגר, שהייתה במקום, החליטה לקחת על עצמה את ההשגחה. "היא אמרה לו: אתה יכול ללכת הביתה, זה בסדר, אני אשב פה עם העירוי".
מידד, שהייתה אז אם צעירה, לא העלתה בדעתה עד כמה רחוק תגיע הנכונות הזאת לעזור. הרבנית התיישבה ליד הילד ונשארה שם במשך שעות, עד שהייתה בטוחה שמצבו תקין. "בסופו של דבר היא ישבה איתנו עד אחת בלילה, עד שהכול היה בסדר. היא בדקה שהכול בסדר", נזכרה מידד.
גם כשניסתה לשכנע אותה לחזור לביתה, שם המתינו לה ילדיה ומשפחתה, הרבנית לא מיהרה לעזוב. בעיני מידד, דווקא הפשטות שבה נעשו הדברים הייתה יוצאת דופן. "היא הייתה בשביל כולם, בלי חשבון. זה היה טבעי לה, ואנחנו קיבלנו את זה בשיא הטבעיות".
הסיפור על ניקיון השירותים נחרת בזיכרונה של מידד לא פחות מאותו לילה ליד הילד החולה. באותם ימים שימשו את המתפללים באזור שירותים ישנים, שנועדו במקור לחיילים. התנאים במקום לא היו נוחים, והרבנית הבחינה בקושי של האנשים שהגיעו להתפלל. "היא אמרה לי: האנשים שמתפללים פה בבית הכנסת הם מאוד נקיים, הם מאוד אסתניסטים. הם באים לפה ואין להם שירותים", סיפרה מידד.
במקום להסתפק בהצבעה על הבעיה או לבקש ממישהו אחר לטפל בה, הרבנית מצאה פתרון פשוט: בכל יום שישי היא הייתה מגיעה בעצמה לנקות את המקום, כדי שהמתפללים יוכלו להשתמש בו בנוחות. עבור מידד, שהכירה את העומס שבו הייתה נתונה הרבנית, המעשה היה כמעט בלתי נתפס. "אמרתי לעצמי, את זה אני לא מסוגלת לעשות", הודתה.
מתוך תחושת אי נעימות הציעה לרבנית שיתחלפו ביניהן מדי פעם ויחלקו את העבודה. אלא שגם הפעם נתקלה בסירוב, ולא מפני שהרבנית לא רצתה לחלוק את האחריות, אלא מפני שחשבה על המשפחה הצעירה של שכנתה. "היא אמרה לי: לא, לא, לא. יש לך ילדים קטנים, אין לך זמן, את לא צריכה".
וכך, לצד הפעילות הציבורית והמאבקים הגדולים שבהם הייתה מעורבת, המשיכה הרבנית להגיע מדי יום שישי ולנקות בעצמה את השירותים. "בעיניי זו רגישות ומסירות מיוחדת שאין כדוגמתה", אמרה מידד. "היא פשוט חשבה עליהם והבינה שיש להם סיטואציה קשה. היא שאלה את עצמה מה אני יכולה לעשות, והחליטה: אני יכולה לנקות, אז אני אנקה".
המסירות של הרבנית לוינגר, כפי שעולה מסיפוריה של מידד, לא הסתכמה בעזרה לשכנים ובדאגה למתפללים. היא באה לידי ביטוי גם ברגעים שבהם נדרשו מאמץ פיזי והתמודדות עם תנאים קשים. באחד החורפים המושלגים בחברון, כאשר הפסקות החשמל היו תכופות, נדרשו דיירי המבנה להפעיל גנרטור שהותקן על הגג. הדרך אליו עברה במדרגות גבוהות ותלולות, דרך חלקי הבית, ולעיתים היה צורך לעשות אותה בחושך מוחלט ובקור עז.
מי שלקחה על עצמה את המשימה הייתה הרבנית לוינגר. "היא הייתה עולה בחושך, בקור ובשלג, עם פנס, כדי להפעיל את הגנרטור", סיפרה מידד. אלא שהפעלת הגנרטור לא תמיד הייתה סוף הסיפור. לפעמים, לאחר מאמצים חוזרים, הוא היה נדלק לזמן קצר בלבד וכבה שוב. הרבנית, שכבר ירדה את המדרגות, הייתה נאלצת לחזור ולטפס אל הגג. "היא מנסה ומנסה, בסוף הוא נדלק. היא יורדת את כל הדרך, ואחרי חמש דקות הוא נכבה. עוד פעם, ושוב", תיארה מידד.
גם הפעם ניסתה השכנה הצעירה להציע עזרה, וגם הפעם הרבנית סירבה. מבחינתה, למידד היו ילדים קטנים לדאוג להם, והיא עצמה תמשיך לנסות עד שתצליח.
לצד המעשים הקטנים, מידד זוכרת היטב גם את הרבנית שהייתה שקועה בענייני הציבור וההתיישבות. שעות ארוכות הייתה יושבת ליד טלפון החוגה הישן ומנסה להשיג מפקדים, אנשי ממשל וראשי ממשלה. היא הייתה מתקשרת שוב ושוב, ולא מוותרת בקלות.
אבל אותה אישה שניהלה שיחות עם בכירי המערכת ועסקה בסוגיות כבדות משקל, ידעה גם לעצור לרגע וליהנות מהדברים הפשוטים. מידד נזכרה כיצד לאחר פגישה ציבורית חשובה, הרבנית הייתה מפתיעה את הנשים שהתלוו אליה בהכרזה: "עכשיו עוצרים לקנות גלידה".
גם ביחס שלה להנהגה זיהתה מידד תכונה מיוחדת. הרבנית הייתה מנוסה, בעלת מעמד והשפעה, אך לא הרגישה צורך לנהל כל מפגש או להיות תמיד במרכז. באחת הפגישות שאליהן נסעו יחד, הרבנית התיישבה בצד והניחה לנשים שארגנו את המפגש לנהל אותו בעצמן. רק לקראת הסיום השמיעה את דבריה. "אם היה לה מה להגיד היא אמרה, אבל היא גם ידעה מאוד לשבת בצד", סיפרה מידד. "היא הייתה יכולה להיות הכי מנהלת, הכי מבוגרת והכי מנוסה, אבל נתנה למי שארגן לארגן".
בעיני מידד, לא הייתה סתירה בין הרבנית שנאבקה על ענייני ההתיישבות ולא חששה לפנות לבעלי סמכות, לבין השכנה שהקדישה שעות לילד חולה, ניקתה שירותים וטיפסה שוב ושוב במדרגות כדי להפעיל גנרטור. אלה היו ביטויים שונים של אותה תפיסת עולם, שבה האחריות לענייני הכלל אינה באה על חשבון הדאגה לאדם הפרטי.
בסיום דבריה לבני משפחת לוינגר, ניסתה מידד לתמצת את מה שלמדה משנות השכנות הארוכות עם הרבנית. "זו הייתה הזכות שלי לחיות לצד אישה שכל מה שאכפת לה זה לעשות טוב", אמרה בהתרגשות. "גם בכלל ישראל וגם בפרטים הקטנים. השילוב הזה בין לחשוב על כלל ישראל, לא לפחד מאף אחד ומשום דבר, ובאותו זמן לחשוב על השכנים, על האנושיות ועל האכפתיות".