היום (ראשון) מתקיים מרתון שיקגו, ובין עשרות אלפי הרצים שמשתתפים בו נמצאת גם נבחרת מיוחדת של עמותת "משפחה אחת", המלווה משפחות שכולות ונפגעי טרור.
בנבחרת משתתפים כ־25 בני משפחות שכולות, בהם הורים, אלמנות ואחים שכולים, לצד רצים נוספים שבחרו להצטרף אליהם ולרוץ לזכרם של הנופלים והנרצחים. עבור חברי הנבחרת, 42.2 הקילומטרים ברחובות שיקגו הם הרבה יותר מאתגר ספורטיבי: כל אחד מהם מגיע עם סיפור אישי, עם אדם שהוא מבקש להנציח ועם דרך ארוכה שעבר כדי להגיע לרגע הזה.
חברי הנבחרת המריאו מישראל לשיקגו ב־7 באוקטובר, בדיוק שלוש שנים לאחר מתקפת הטרור. התאריך הסמלי העניק משמעות נוספת למסע, שמחבר בין הזיכרון והכאב לבין הבחירה להמשיך קדימה. עבור המשתתפים, הריצה היא גם דרך לשאת את זכר יקיריהם אל אחד מאירועי הספורט הגדולים בעולם, ולהפוך את הסיפור האישי שלהם לחלק ממסע משותף.
עבור גיל פזי, אביו של יוגב פזי ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 2024, ההשתתפות במרתון היא דרך להמשיך את סיפורו של בנו. יוגב, שהיה בן 22 בנופלו, התנדב בשנת שירות בשיקגו מטעם הסוכנות היהודית, פעל בקרב הקהילה היהודית בעיר ויצר קשרים שנשמרו גם לאחר שובו לישראל. "ברגע שראיתי שכתוב שיקגו, ידעתי שאני נרשם", מספר גיל.
לאורך חודשי האימונים מצא גיל בנבחרת גם תחושת שייכות וחיבור לאנשים שחוו אובדן דומה. "זה היה תהליך של התחברות מחדש, התחברות לאנשים, לחברה, ולהבין שאנחנו לא לבד. הריצה מבחינתי היא האמצעי, לא המטרה", הוא מספר. "כששאלו אותי מה מפחיד אותי בריצה, אמרתי שבריצה שום דבר לא מפחיד אותי. מפחיד אותי היום שאחרי, שהמסע הזה ייגמר".
ההכנות למרתון החלו כחמישה חודשים קודם לכן וכללו אימונים קבוצתיים, ריצות ארוכות והיערכות פיזית ומנטלית לאתגר. הנבחרת התגבשה לאורך חודשי האימונים לקבוצה מלוכדת, שבה נוצרו קשרים אישיים בין אנשים שחוו אובדן בנסיבות שונות, אך מצאו זה אצל זה שפה משותפת והבנה שלא תמיד דורשת מילים. לצד השיפור בכושר הגופני וההתקדמות במרחקי הריצה, הפכו המפגשים למרחב שבו אפשר לדבר על הגעגוע והקושי, אך גם לצחוק, לעודד זה את זה ולחלוק רגעים של הצלחה.
"הנבחרת הזו היא הרבה מעבר לקבוצת ריצה", אמר משה סוויל, מנכ"ל עמותת "משפחה אחת", "מאחורי כל אחד מהמשתתפים יש סיפור של אובדן וגעגוע, אבל לאורך חודשי האימונים ראינו גם כמה כוח יש בחיבור שנוצר ביניהם. אנשים שהגיעו עם כאב אישי מצאו קבוצה שמבינה אותם, שמעודדת אותם ושצועדת איתם בדרך, גם כשהיא קשה".
"הריצה לא מעלימה את האובדן", הוסיף סוויל, "אבל היא מאפשרת למצוא כוחות חדשים, להציב מטרות ולהרגיש שאפשר להמשיך קדימה, מבלי להשאיר את הזיכרון מאחור. הבחירה לצאת לדרך דווקא ב־7 באוקטובר ולהגיע יחד לקו הזינוק בשיקגו היא עבורנו ביטוי מרגש לחיים שממשיכים לצד הזיכרון, ולכוחה של קהילה שמלווה את חבריה לאורך הדרך".