רז חזרה מבית הספר. רק לפני שבועות מספר היא החלה בשמחה את כיתה ג', ואמא ראתה ישר בעיניים שיש לה משהו לספר. ‘אמא‘, סיפרה רז, ‘היום הגיעה מורה חדשה, קוראים לה ראידה. היא מאוד נחמדה, אבל היא סיפרה לנו כל מיני דברים מוזרים‘.
‘כמו מה?‘ שאלה אמא. ורז ענתה: ‘היא אמרה, שכמו שיש לנו את התורה, ככה יש אנשים אחרים, שהיא אמרה שקוראים להם משהו כמו מולסמים, או משהו כזה, וגם להם יש תורה משלהם, שקוראים לה קוראן, והיא ממש כמו התורה, וכדאי שנכיר אותה‘.
אמא נחרדה, אבל היא השתדלה שרז לא תקלוט את זה. ורז המשיכה: ‘היא גם אמרה שבארץ שלנו גרים לא רק יהודים, אלא גם ערבים כמוה, ושהארץ הזאת היא לא רק של היהודים ואנחנו צריכים לדעת להתחלק בה עם אחרים‘.
את הדמעה שהתגלגלה על לחיה של אמא של רז היא כבר לא הצליחה לעצור. אביחי חזר הביתה. גם הוא בכיתה ג', בתלמוד תורה.
היום היה יום קר במיוחד והוא חזר הביתה רטוב. ‘אמא‘, הוא שאל, למה לילדים של השכנים יש כל בוקר הסעה לבית הספר ואני צריך ללכת ברגל לתלמוד תורה? לפחות אם אבא היה בבית והיה יכול לקחת אותי, אבל הוא כל כך הרבה זמן במילואים ואת עם יעל הקטנה בבית‘.
אמא חיבקה וניסתה לנחם: ‘אנחנו מנסים לדאוג לכם להסעות, אבל זה לא פשוט. משרד החינוך עוד לא אישר את זה'. 'ולמה', המשיך אביחי, ‘אין לנו חימום בכיתה. ממש קר. שאלנו את הרב, והוא אמר שאין לתלמוד תורה מספיק כסף כדי להפעיל חימום. ככה זה בכל בית ספר, אמא? מה, לאף אחד לא אכפת שלילדים כמונו קר?‘
את הדמעה שהתגלגלה על לחיה של אמא של אביחי היא כבר לא הצליחה לעצור.
אינני יודעת מי ינגב את הדמעה של אמא של רז ואת הדמעה של אמא של אביחי, אבל אני מתחייבת שאמשיך להילחם בכל כוחי כדי שכל ילד בישראל יקבל תקצוב שווה מבלי שינסו לכפות על הוריו ועליו אג'נדות מסוימות באמצעות תקציבים, ושכל ילד בישראל יזכה לחינוך יהודי וציוני, כפי שמתבקש במדינת היהודים.
הכותבת היא פעילה חברתית בתחום החינוך ומועמדת מפלגת נעם לישראל לכנסת.