זכיתי להכיר את הרב אפרים רובינשטיין במשך עשרים ותשע שנים. לדעתי, אין זה מקרה שהרב נפטר דווקא בפרשת נח. דומני שיש בפרשה זו נקודות הנוגעות באופן עמוק לדמותו של הרב ולדרך שבה חי את חייו.
ישנן שתי נקודות בפרשת נח שברצוני לעמוד עליהן.
א. הגשם שבפרשת נח
פרשת נח נקראת תמיד בחודש מרחשוון. האם יש קשר בין הדברים?
עניינו של הגשם קשור באופן מהותי לפרשת נח, והגשם מלמד אותנו יסוד חשוב בעבודת ה'. אדם הולך בדרכו, והגשם מפריע לו. אולם הגשם נחוץ לעולם, ואנשים רבים זקוקים לו. השאלה היא כיצד האדם מתבונן על המציאות: האם הוא רואה רק את צרכיו שלו, או שהוא מסוגל לראות גם את צורכיהם של אחרים?
הגשם מלמד אותנו שהמבט שלנו צריך להיות מופנה גם כלפי הזולת. אדם ההולך בדרכו ונתקל בגשם אינו צריך לחשוב רק על אי־הנוחות שנגרמת לו, אלא גם על האנשים הזקוקים לגשם. אין הוא יכול להתפלל שהגשם ייפסק רק משום שהוא מפריע לו, שהרי בכך עלולים להיפגע אנשים אחרים.
זוהי נקודת מבט יסודית בעבודת ה': היכולת לצאת מן המבט האישי והמצומצם, לראות את הזולת ולחשוב על צרכיו.
בזוהר הקדוש מובאת ביקורת על נח, שלא התפלל על בני דורו. בהקשר זה מעמידים את נח מול אברהם אבינו: נח לא התפלל על בני דורו, ואילו אברהם התפלל אפילו על אנשי סדום ועמורה.
בחסידות מכנים את נח "צדיק בפרווה". כאשר קר בבית, ישנן שתי דרכים להתחמם: אפשר ללבוש בגדים חמים, ואפשר להדליק אש. ההבדל בין שתי האפשרויות ברור: כאשר אדם לובש בגדים חמים, הוא עצמו מתחמם, אך שאר האנשים נותרים בקורם. לעומת זאת, כאשר מדליקים אש, גם אחרים יכולים להתחמם לאורה.
נח דאג לעצמו, אך לא דאג לאחרים. כמובן, היו לו סיבות לכך, אולם בסופו של דבר נמתחת עליו ביקורת על שלא דאג לבני דורו, ולכל הפחות לא התפלל עליהם.
ב. שמו של נח - נוח לבריות
בסוף פרשת בראשית נאמר על נח: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה, כט). לכאורה, אם זו משמעות שמו, היה ראוי לקרוא לו "נחום" ולא "נח".
נראה שאפשר ללמוד משמו של נח גם מסר נוסף: התיקון שהעולם זקוק לו הוא שהאדם יהיה נוח לבריות - שיהיה נעים הליכות, ושיתנהג באופן נעים כלפי הבריות וכלפי הקב"ה.
ואם נהפוך את אותיות שמו של נח, נקבל את המילה "חן". כך אנו מוצאים בפסוק: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם" (משלי ג, ד).
זהו תיקון גדול לעולם: להיות אדם שאחרים שמחים להיות במחיצתו; אדם שאכפת לו מן הזולת, שרואה את צרכיו ושמבקש להיטיב עמו.
דומני שזהו אחד המסרים המרכזיים שאפשר ללמוד מפרשת נח, וזוהי גם אחת הנקודות המרכזיות שאפיינו את הרב רובינשטיין.
כולם אהבו להיות במחיצתו של הרב. הוא היה אדם נעים הליכות, שהקרין אהבה מיוחדת במינה - אהבה לכל אחד ואחד, לצד דאגה אמיתית לזולת ורצון לעזור לכל אדם. אין־ספור מקרים מעידים על דאגתו לאחרים ועל החסד שעשה.
בכל פעם שפניתי אל הרב בשאלות אישיות, הוא התייחס לדברים בכובד ראש, מתוך דאגה ומחשבה מעמיקה. הרב ידע להחמיר כשצריך, אך ידע גם להקל כשאפשר. תמיד חיפש דרכים שבהן התורה תהיה נעימה לאנשים, מבלי לוותר על נאמנותו להלכה.
במסכת אבות נאמר: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב). לא תהיה זו הפרזה לומר שבדמותו של הרב רובינשטיין מצאנו את שלושת העמודים הללו.
תורה: הרב היה מתמיד גדול בלימוד התורה. היו לו חברותות ושיעורים, והוא עסק בתורה ללא הרף. הוא לא רק למד תורה בהתמדה, אלא גם שמח בלימודו. הוא תמיד היה שמח לשמוע דברי תורה וגם ידע לעודד בכתיבת דברי תורה. כשכתבתי איזה מאמר, הרב בא ושיבח אותי על הדברים.
עבודה: תפילתו של הרב הייתה תפילה בכוונה. הוא הקפיד לומר את מילות התפילה בכוונה שלמה ובדקדוק.
העבודה אינה מתמצה בתפילה בלבד, אלא כוללת את קיום התורה והמצוות כולן. והרב הקפיד הקפדה יתרה על דקדוק ההלכה. כל פרט היה מחושב ומתוכנן, מתוך רצון שהכול ייעשה על פי ההלכה.
גמילות חסדים: הרב היה איש חסד במלוא מובן המילה. היה אדם עני אחד שנהג להגיע לישיבה במשך שנים רבות, והרב דאג לו בכל פעם שהגיע. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף היה נוסע אליו כדי להביא לו כסף ואוכל. זו הייתה דאגה יוצאת דופן, שנבעה מרגישות אמיתית למצוקתו של הזולת.
כך היה הרב מתעניין בכל אחד ואחד מבני הישיבה ודואג לצרכיו.
אני זוכר גם מקרה אישי: כאשר אשתי הייתה בהיריון, ולא היה ברור אם תצטרך לשתות ביום הכיפורים, הרב דאג שיהיו לנו מים מרים, למקרה שתזדקק להם. הוא אף החזיק בביתו מים כאלה, כדי שיוכל לתת אותם למי שיזדקק להם.
אי אפשר לסיים את הדברים בלי להזכיר את החיוך הנפלא של הרב ואת האהבה שהקרין סביבו. אלה היו דברים מיוחדים במינם.
הרב ידע לתת לכל אדם תחושה שהוא רצוי, שהוא חשוב ושיש מי שאכפת לו ממנו. אהבתו לא הייתה שמורה לאנשים מסוימים, אלא הייתה אהבה לכל אחד ואחד.
כשאני חוזר אל פרשת נח, אני חושב על ההבדל שבין אדם הדואג לעצמו בלבד לבין אדם שדואג גם לאחרים; בין מי שמתחמם בפרווה שלו לבין מי שמדליק אש ומאפשר גם לאחרים להתחמם לאורה.
הרב רובינשטיין היה אדם שהפיץ חום ואהבה סביבו. אנשים שמחו להיות במחיצתו כיון שהיה אדם שאוהב את הבריות, דואג להן ומבקש להיטיב עמן.
זכיתי להכיר את הרב במשך עשרים ותשע שנים. הזכות הזו הותירה בי זיכרונות רבים, אך מעל הכול היא הותירה בי את דמותו של אדם שתורתו, תפילתו וגמילות החסדים שלו השתלבו יחד לאישיות אחת.
יהי זכרו ברוך.
הכותב הוא דיין גיור. בוגר ישיבת כרם ביבנה.