מעניין, לפתע כולם אוהבים אותנו, את בני הציבור הדתי־לאומי. כולם מחזרים אחר קולותינו, וכולם מבקשים לשכנע אותנו שהם "הבית האמיתי" שלנו. ראוי אפוא לבחון את הדברים לעומק.
אין עוד ציבור שתוצאות הבחירות עלולות להשפיע עליו לרעה כפי שהן עלולות להשפיע עלינו. ולא רק על שאיפותיו האידיאולוגיות, אלא גם על אורחות חייו ועל מציאות היום־יום שלו. וכל כך למה? משום שדברים שהם בעבורנו "נכסים נפשיים" נשענים במידה רבה על מסגרות ועל משאבים ממלכתיים. החינוך הדתי, תנועות הנוער, השירות הלאומי, המכינות הקדם־צבאיות וישיבות ההסדר - כל אלה תלויים במידה רבה בהחלטותיהם של מי שמופקדים על המשאבים הממלכתיים ועל חלוקתם.
קיומה של מערכת החינוך הממלכתית־דתית נראה לנו כיום דבר טבעי ומובן מאליו. אולם לא תמיד היו הדברים כך. לפני הקמתו של החינוך הממלכתי פעלו בארץ זרמי חינוך שונים, שכל אחד מהם ייצג קבוצה בעלת השקפת עולם ואידיאולוגיה משלה.
לנו הייתה מערכת החינוך של "זרם המזרחי". באותם ימים היו שטענו שאין מקום לכלול אותה במסגרת החינוך הממלכתי, בנימוק ש"הדת היא עניין פרטי, ומי שחפץ בחינוך דתי לילדיו יעניק להם אותו בבית". אלמלא עמד לרשות המפד"ל של אותם ימים כוח פוליטי משמעותי, ייתכן שעמדה זו הייתה מתקבלת, חלילה. גם כאשר ביקשנו להקים מסגרת פיקוח נפרדת לחינוך העל־יסודי, נדרש לשם כך מאבק של ממש. רק בזכות הכוח הפוליטי הצלחנו להשיג זאת.
נחמה ליבוביץ סיפרה פעם מעשה שיש בו כדי להמחיש את הדברים: שמוליק אמר ששרוליק רצה לתת לו סטירה. שאלו אותו: "איך אתה יודע שהוא רצה?". השיב שמוליק: "כי הוא נתן לי".
הסטירות שספגנו בעבר עלולות לשוב. יאיר גולן משמיע איומים, ואף הוא מבקש לזכות בקולותינו. אין אפוא מקום להניח שמה שהושג בעמל רב מובטח לנו לעד.
תנועת בני עקיבא היא כיום, על פי דברי מבקר המדינה, תנועת הנוער הגדולה ביותר. פעילותה נשענת על השירות הלאומי, ובלעדיו היא עלולה לקרוס. צרות עין עלולה לפגוע בפעילותה, בלי להביא בחשבון את התרומה הלאומית החשובה שהיא מעניקה.
גם המכינות הקדם־צבאיות הראשונות צמחו מתוך הציבור שלנו. הן היו ציון דרך משמעותי וסללו את הדרך להקמת מכינות נוספות, מכל החוגים ומכל חלקי החברה. ישנו ביטוי האומר שאדם עלול להיות מוכן לעקור לעצמו שתי עיניים, ובלבד שיעקור לזולתו עין אחת. ביטויי השנאה והקנאה הנשמעים לעיתים במחנות העוינים לנו מעוררים חשש שגם שיקולים מסוג זה עלולים להנחות את דרכם. רק כוח פוליטי איתן יוכל לסכל פגיעה כזאת במפעלים שהקמנו.
תוצאות הבחירות אינן ידועות מראש, ואין להתעלם מן האפשרות שהשלטון יתחלף. במקרה כזה, קולות שיינתנו למפלגות אחרות לא בהכרח יעמדו לנו בשעת הצורך. לעומת זאת, מפלגה ציונית־דתית חזקה עשויה להבטיח שמפעלינו ומוסדותינו לא ייפגעו גם אם תתחלף הממשלה. כוח פוליטי עצמאי הוא אפוא לא רק אמצעי לקידום רעיונותינו, אלא גם כלי חיוני להגנה על ההישגים שכבר השגנו.
עם מפלגת עוצמה יהודית יש לנו נושאים משותפים ויעדים שאנו שותפים להם. אולם דרישותיה המפליגות עלולות להביא לכך שלא תוזמן להצטרף לממשלה. אם כך יקרה, קולות מקרב מחננו שיינתנו לה עלולים שלא להביא לקידומם של הרעיונות והמפעלים של הציונות הדתית.
ומה באשר לליכוד? בדרך כלל מדובר בשותף מתאים וידידותי, ויש בינינו תחומים רבים של הסכמה. אולם לצד הקרבה הזאת קיים גם הבדל מהותי בהשקפת העולם. השיח של הליכוד ביחס לארץ ישראל הוא בעיקרו "שיח של זכויות", ואילו השיח שלנו הוא "שיח של מחויבות". בזכויות אפשר לסחור, להתפשר ואף לוותר עליהן, והליכוד כבר עשה זאת כמה פעמים בעבר.
כך מסר מנחם בגין, בתמורה ל"שלום", את חצי האי סיני למצרים "עד המטר האחרון", אף שעל פי התפיסה ההלכתית שאנו מחזיקים בה, השטח עד נחל אל־עריש הוא חלק מארץ ישראל. כך מסר בנימין נתניהו את רוב שטחה של עיר האבות חברון לשלטון ערבי. וכך מסר איש הליכוד, אריאל שרון, את גוש קטיף לידיים ערביות. דוגמאות אלה ממחישות את ההבדל שבין תפיסת הארץ כזכות שאפשר להתפשר עליה לבין ראייתה כמחויבות שאינה נתונה למשא ומתן.
השנים הרבות שה' חנן אותי בהן העניקו לי את הזכות להיות מעורב בחיים הפוליטיים במשך כשבעים שנה. הניסיון שצברתי והזיכרונות שנחרתו בי לאורך השנים מלמדים אותי שהציבור הדתי־לאומי מתאפיין, בין השאר, במעין רגש נחיתות מובנה. הדבר בא לידי ביטוי בנטייה להניח שאחרים מוצלחים מאיתנו, ראויים מאיתנו ואף ישרים מאיתנו. לעיתים נדמה לנו שנציגיהם של מחנות אחרים טובים מנציגינו שלנו.
אנו מציבים בפני נציגינו דרישות גבוהות במיוחד, ותובעים מהם להיות מושלמים יותר מנציגיהם של מחנות אחרים. ואם אינם עומדים ברף הגבוה שהצבנו להם, אנו ממהרים להפנות להם עורף ולחפש את מבוקשנו אצל אחרים. זו תופעה שאנו משלמים עליה מחיר פוליטי, ולעיתים אף מחיר ציבורי ואידיאולוגי.
מציאות זו, לצד החששות שהזכרתי קודם לכן, הביאה בעבר לכך שאנשי מופת מקרבנו ראו לנכון להירתם בעצמם לפעילות במערכות הבחירות. כך עשו הרב נריה, הרב דרוקמן ואפילו הרב ישראלי, עליהם השלום. הם הבינו את חשיבותו של הכוח הפוליטי העצמאי ואת הצורך להגן באמצעותו על דרכה ועל מפעליה של הציונות הדתית.
אם חלילה יתחלף השלטון, אין ביכולתם של מי שיבואו במקומו להביא, לדעתי, בשורות כלכליות או ביטחוניות משמעותיות מעבר למה שהושג עד כה. משום כך קיים חשש שהם יבקשו לפצות את בוחריהם באמצעות התנכלות ליריביהם הפוליטיים. אם תחסר לנו עוצמה פוליטית מספקת, הם עלולים לשוב לתעלולים ולדרכי הפעולה שהכרנו בעבר, ולפגוע במפעלים ובמוסדות החשובים לנו כל כך.
חיזוקה של מפלגת הציונות הדתית עשוי לצמצם את הסכנות הללו. ככל שכוחה הפוליטי יהיה משמעותי יותר, כך תגדל יכולתה לשמור על ההישגים שהושגו לאורך השנים, להגן על המפעלים שהקמנו ולהבטיח את המשך קיומם גם לנוכח שינויים במערכת הפוליטית.