פרשן חדשות 12 עמית סגל טוען כי הניסיון לאחד את כלל הציבור הדתי־לאומי תחת מפלגה אחת אינו תואם את המציאות החברתית והפוליטית, וכי דווקא הרצון להקים מפלגה מגזרית רחבה מקשה על הציונות הדתית לממש את כוחה הפוליטי.
בשיחה בוועידת ערוץ 7 התייחס סגל לפיצול הפוליטי בציונות הדתית, למצבו של יו"ר מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' בסקרים ולפערים בין מצביעיו לבין מצביעי עוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר.
"מפלגה דתית־לאומית יכולה להצליח כאשר היא לא תהיה מפלגה דתית־לאומית", אמר סגל, והסביר כי כדי להתרחב מעבר לגרעין המצביעים הקבוע שלה, מפלגה כזאת נדרשת לפנות לקהלים נוספים ולא להסתפק בזהות המגזרית.
לדבריו, הטענה שלפיה לציבור הדתי־לאומי יש פוטנציאל אלקטורלי של 15 עד 18 מנדטים אינה משקפת בהכרח את מספר המצביעים שיתמכו במפלגה מגזרית אחת. "קודם כול אין 15 מנדטים דתיים־לאומיים", אמר. "יש 15-18 מנדטים שאומרים 'אנחנו דתיים־לאומיים', אבל יש בזה המון אנשים שהם מסורתיים, מצביעי ש"ס, חילונים מהצד השני. זה מותג מאוד טוב ואנשים אוהבים להזדהות איתו".
סגל העריך כי הגרעין הפוליטי של הציבור הדתי־לאומי מצומצם יותר, וכי חלק ממנו מזוהה ממילא עם מפלגות שאינן משתייכות לגוש הימין. לדבריו, הפיצול אינו נובע רק ממחלוקות אישיות בין פוליטיקאים, אלא גם מתפיסה שונה של תפקיד הפוליטיקה.
כדי להסביר זאת סיפר על היכרותו עם רב קבוצת יבנה אילעאי עופרן, שלמד איתו בבית הספר. לדבריו, כבר בתקופת לימודיהם ייצגו השניים גישות שונות בתוך הציונות הדתית. בהמשך הזכיר אמירה של הרב עופרן על ההבדלים בין הציבור החרדי, החילוני והדתי־לאומי ביחס לזוגיות, והשתמש בה כדי להמחיש את היחס של הציונות הדתית לפוליטיקה.
לטענת סגל, בעוד שבמפלגות החרדיות ובמפלגות המרכז־שמאל מצליחים להתגבר על מחלוקות אידיאולוגיות לצורך חיבורים פוליטיים, בציונות הדתית נוטים להתייחס לכל חיבור כזה כאל הכרעה ערכית עקרונית.
"הדתיים־לאומיים סבורים בטעות שפוליטיקה היא שדה לבירור אידיאולוגי, היא פעולה בבני עקיבא, והיא לא", אמר. "הפוליטיקה עוסקת בשלושה נושאים: כוח, כוח וכוח".
לדבריו, ההתעקשות לברר כל הבדל אידיאולוגי בין קבוצות שונות במגזר מונעת לעיתים שיתופי פעולה שעשויים להועיל מבחינה פוליטית. סגל הצביע גם על השינויים החברתיים בתוך הציבור הדתי־לאומי, שלדבריו הופכים את רעיון המפלגה המאוחדת למורכב עוד יותר. הוא הזכיר את הפערים בין הציבור הדתי־לאומי הליברלי לבין הציבור החרדי־לאומי, וציין כי מדובר בקבוצות שלא תמיד חולקות את אותם מוסדות חינוך, תנועות נוער או כלי תקשורת.
"המחשבה להחזיק אותם במפלגה אחת, כשהם לא באותם בתי ספר, לא באותן תנועות נוער ולא צורכים את אותם כלי תקשורת, היא בעיניי מחשבה נאיבית", אמר. בהמשך נשאל סגל מדוע העשייה של סמוטריץ' בממשלה, ובמיוחד בתחומי ההתיישבות והכלכלה, אינה מתורגמת לפי הסקרים להתרחבות משמעותית של בסיס התמיכה במפלגתו.
סגל ביקש להסתייג מקביעת מסקנות לפני הבחירות עצמן, אך הסביר כי בסיס התמיכה ההיסטורי של המפלגה החרדית־לאומית היה תמיד מוגבל בהיקפו.
לדבריו, גם בעבר, כאשר המפלגה פעלה תחת שמות אחרים, הגרעין האלקטורלי שלה לבדו לא הספיק בהכרח כדי לעבור את אחוז החסימה. "הציבור הדתי־לאומי החרדי־לאומי, שזה בעצם הבסיס של מפלגת הציונות הדתית, לא משנה אם קוראים להם ככה, בעבר קראו לה האיחוד הלאומי־תקומה, הוא אף פעם לא היה מספיק לעבור את אחוז החסימה", אמר.
סגל טען כי אחת הבעיות של סמוטריץ' הייתה הניסיון להרחיב את המפלגה באמצעות עיסוק בנושאים כלל־לאומיים, בלי לשנות באופן משמעותי את הזהות המגזרית שלה. "הכישלון של סמוטריץ' היה במובן מסוים להגיד: תראו, אני חרד"לי, אבל אני מדבר כלכלה, אני מדבר ביטחון, אני מדבר דברים אחרים", הסביר.
לדבריו, החיבור הפוליטי בין סמוטריץ' לבן גביר המחיש את הפערים העמוקים בין קבוצות שונות בימין הישראלי. "במובן הזה הוא ובן גביר זה היה שמן ומים, באופן אמיתי", אמר. "החיבור ביניהם הביא פחות ממה שהם היו מביאים בנפרד".
סגל הדגיש כי בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה שתי המפלגות מתחרות על אותו מאגר מצביעים, בפועל מדובר בקהלים שונים מאוד. "אין ציבורים שונים יותר בתוך הימין הישראלי מאשר ציבור מצביעי בן גביר וציבור מצביעי סמוטריץ'", אמר. "למעשה אין ביניהם כמעט שום חפיפה".
למרות המאבקים הפוליטיים בין שתי המפלגות, סגל טען כי אין מדובר בהכרח בתחרות ישירה על אותם קולות. לדבריו, סמוטריץ' בחר לבסס את מפלגתו על הגרעין התורני של הציונות הדתית ולנסות להרחיב אותו בהדרגה, בעוד שנפתלי בנט בחר בעבר בדרך אחרת, שנועדה לפנות לציבורים רחבים יותר.