יש לנו נטייה אנושית משונה. אנחנו מתרגשים ממה שמשתנה, אבל כמעט אף פעם לא מתרגשים ממה שנשאר. ילד שמקבל טלפון חדש מתלהב ממנו במשך שבוע.
תלמיד שמצליח במבחן חשוב חוזר הביתה בעננים. מבוגר שמקבל העלאה במשכורת מרגיש לרגע שהחיים מחייכים אליו. אבל ילד שחוזר הביתה בשלום מבית הספר? זה כבר לא סיפור. זה הרי מה שאמור לקרות. עד שמגיע יום אחד שמזכיר לנו, בדרך האכזרית ביותר, ששום דבר לא באמת אמור לקרות.
ביום שני התרחש האסון הנורא ברכס רמים. אלעזר יאיר וילנסקי ז"ל, נער בן 14, תלמיד כיתה ט' בישיבה התיכונית אורט מעלות, נהרג מפיצוץ נפל במהלך טיול שנתי. תלמידים ואנשי צוות נוספים נפצעו. משפחתו תיארה אותו כילד מלא שמחת חיים, חכם ואהוב, שכל עתידו היה לפניו. ואני לא מצליח להפסיק לחשוב על המשפט האחרון: כל עתידו היה לפניו. כמה פעמים אנחנו אומרים את המשפט הזה על הילדים שלנו, בלי לחשוב לרגע שיש אפשרות אחרת?
פתאום משפחה שלמה נקרעת. הורים הופכים להורים שכולים. אחים נאלצים ללמוד מציאות חדשה שאיש לא הכין אותם אליה. ויש כאבים שהמילים פשוט קטנות עליהם. דווקא משום כך, אני נזהר מלנסות להפיק מהאסון הזה איזה לקח יפה ומסודר. החיים של אלעזר אינם משל, והכאב של משפחת וילנסקי אינו אמצעי חינוכי. אבל האסון הזה מאלץ אותי להתמודד עם שאלה שאני שואל את עצמי כאיש חינוך: למה אנחנו צריכים שמשהו ייעלם כדי להבין כמה הוא היה יקר?
ואולי את היכולת להבחין בטוב שכבר נמצא בחיינו אפשר וצריך ללמד. במחקר שפורסם ב-2008 בכתב העת Journal of School Psychology בדקו החוקרים ג'פרי פרו ועמיתיו 221 מתבגרים צעירים. חלק מהתלמידים התבקשו למנות דברים טובים בחייהם שהם מודים עליהם. הממצאים הראו שהתרגול נקשר לעלייה בתחושות של הכרת תודה, אופטימיות ושביעות רצון מהחיים, ובמיוחד לשיפור בשביעות הרצון מחוויית בית הספר.
תחשבו על זה רגע. לא נתנו לילדים כסף. לא קנו להם מתנות. לא שינו להם את המציאות. רק ביקשו מהם להבחין במה שכבר נמצא שם. ואולי זו אחת המשימות החינוכיות הגדולות שלנו: ללמד ילד שלא כל דבר בעל ערך מגיע עטוף בסרט. כי לפעמים הדבר היקר ביותר הוא דווקא הדבר שאנחנו אפילו לא שמים לב אליו.
ומתי בפעם האחרונה דיברנו עם הילדים והתלמידים שלנו על משמעות ההודיה בבוקר? מתי ניסינו להסביר להם שעצם היכולת להתעורר ליום נוסף היא כבר סיבה לעצור ולהודות? פתאום אני חושב על תפילת "מודה אני" בצורה קצת אחרת. אנחנו רגילים לראות בה את תחילתו של היום, אבל אולי בעצם היא קודם כול תזכורת לכך שהיום הזה בכלל אינו מובן מאליו.
במקום לשאול את הילדים בכל ערב רק מה הם הספיקו, מה הציון שקיבלו ואיפה הם הצליחו, כדאי לשאול אותם מדי פעם שאלה אחרת לגמרי: על מה אתם שמחים היום, למרות שלא קרה שום דבר מיוחד? כי אולי הצלחה חינוכית אמיתית היא לגדל דור שלא צריך חדשות נוראיות כדי להרגיש הכרת תודה. דור שיודע לראות את הפלא גם בתוך יום רגיל לחלוטין.
ואחרי האסון ברכס רמים, אני חושב שזו אולי הבקשה הכי עמוקה שאפשר לשאת בלב: שנזכה להודות על החיים מתוך שמחה, ולא ללמוד כמה הם יקרים רק מתוך כאב.