על פי דיווח ב"הארץ", במערכת המשפט מתקשים לאתר שופטים שיסכימו לדון את מחבלי הנוח'בה, מחשש להליכים משפטיים ולסנקציות נגדם בחו"ל.
הדיווח אמנם הוכחש על ידי גורמים הנוגעים בדבר, אך יו"ר זהות, משה פייגלין, מתייחס בשיחה עם ערוץ 7 למשמעות הדברים, ככל שהם אכן נכונים, ומותח ביקורת חריפה על מערכת המשפט.
"אני מזועזע מהחשש הזה. יש כאן שני מעגלים של כשל מוסרי ואידיאולוגי", אומר פייגלין ומסביר: "המעגל הראשון הוא, יש לכם תפקיד, ובשל כך אתם מקבלים משכורת ותנאים מופלגים שכמעט אין כדוגמתם. אם אנחנו שולחים את הבנים לקרב בעזה, אתם לא תעשו את תפקידכם כדי שתוכלו לעשות שופינג ולא תחששו ממעצר וסנקציות בינלאומיות? יש כאן מחבלי נוח'בה איסלאמו-נאצים ותפקידכם לשפוט אותם".
אלא שפייגלין אינו מסתפק בביקורת על החשש המיוחס לשופטים. לתפיסתו, מחבלי הנוח'בה כלל אינם ראויים להליך משפטי, לאחר שבמעשיהם הוציאו את עצמם ממשפחת בני האדם. משום כך, הוא רואה בעצם קיומו של ההליך הפלילי נגדם עיוות מוסרי.
"שמענו את אבינתן אור, לא החמאס לקח אותו בשבי אלא העזתים. אז מה זה הקשקוש על משפט וראיות? לאנשים הללו אין זכויות. יש כאן בור ערכי", הוא אומר.
פייגלין קושר בין החשש המיוחס לשופטים לבין עיסוקה של מערכת המשפט בתנאי הכליאה של המחבלים, ובכלל זה עובי המזרנים הניתנים להם.
"השופטים מראים שאין להם בושה", הוא אומר, וטוען כי לאחר שמערכת המשפט הקדישה מאמצים רבים להגנה על זכויות המחבלים, מתברר כעת, על פי הדיווח, שהשופטים עצמם חוששים מההשלכות האפשריות של העמדתם לדין.
אולם בעיני פייגלין, מאחורי הפרשה עומדת שאלה יסודית יותר: מדוע מערכת המשפט מעורבת מלכתחילה בקביעת גורלם של מחבלי הנוח'בה?
"האירוע שהתרחש בשבעה באוקטובר היה שעזה הכריזה עלינו מלחמת שמד טוטאלית ללא כללים, מלחמה אכזרית שבאכזריות, גרועה מהנאצים. זה היה ג'נוסייד שכלל הרג נשים וילדים. בחרנו להתייחס לדבר הזה כאל פסאודו פלילי", הוא אומר.
לדבריו, הכשל החל כבר באופן שבו הגדירה ישראל את האויב ואת המלחמה בעקבות הטבח. "במשך שלושה שבועות תהינו מיהו האויב. אלה היו שלושת השבועות המתסכלים בחיי. מנסים לצמצם את האירוע לעימות עם כנופיה במקום לספר את הסיפור האמיתי, וזה נמשך גם בניהול המשפטי שלו".
פייגלין אינו מסתפק בביקורת על מערכת המשפט, וקושר את הפרשה לתפיסה המדינית שהתגבשה בישראל מאז הסכמי אוסלו. לשיטתו, ישראל איבדה לאורך השנים את הבסיס הערכי להצדקת קיומה בארץ, והחליפה את טענת הצדק שלה בשיח המתמקד ביחסי הכוחות ובמשפט הבינלאומי.
"כבר בהסכמי אוסלו איבדת את צדקת קיומך כאן והשארת אותה נשענת אך ורק על שאלת החזק והחלש, ובעצם אמרת שהארץ שייכת להם ואנחנו רק כובשים ומה שנותר זה בית הדין הבינלאומי בהאג והמוסר של יבשת אושביץ, במקום להישאר על הצדק שלך", הוא אומר.
לדבריו, במקום לזנוח את התפיסות שהובילו את ישראל בשלושת העשורים האחרונים, המדינה ממשיכה לפעול על פיהן גם לאחר שבעה באוקטובר.
"במקום להבין שכל התפיסות הישנות שהובילו את שלושים השנים מאז אוסלו צריכות להיזרק לפח, כל מערכת ההפעלה הישראלית צריכה להשתנות מהיסוד. המשכת באותו מסלול כשהשוות מוסרית בין החיילים שלך לאויב והכל נידון דרך גדודי עורכי דין ומערכת אולטרה-פרוגרסיבית וכעת העולם כולו מצדד בנוח'בות כפרא האציל מול המדכאים הלבנים, אנחנו".
לטענת פייגלין, כאשר ישראל נמנעת מלהציג את המאבק במונחים של צדק ושל זכותה על הארץ, היא מאבדת את הבסיס הערכי לעמדתה גם בזירה הבינלאומית. בהקשר זה הוא מותח ביקורת גם על תפיסתו של עופר וינטר.
"גם וינטר לא מדבר כך. גם הוא מדבר על הפרדת חמאס מהתושבים ולא מבין את שורש הבעיה כאן", הוא אומר. פייגלין סבור כי החשש המיוחס לשופטים הוא תוצאה ישירה של אותה תפיסה. לדבריו, השופטים מבינים כי בזירה הבינלאומית הם עלולים להיתפס כמי שמעמידים לדין את מי שנתפסים כמדוכאים, ולכן אינם מוכנים להסתכן.
"כך רואים כמה פטריוטיזם יש אצלם כשהם לא מוכנים לסכן את קצה הציפורן שלהם", הוא אומר. לשאלת ערוץ 7 אם מדינת ישראל אינה אמורה לספק לשופטים מעטפת הגנה מפני האיומים הבינלאומיים, משיב פייגלין בשאלה משלו: איזו הגנה יכולה להציע מדינה שראש ממשלתה נאלץ, לדבריו, לשנות את נתיבי טיסותיו בשל איומים משפטיים בינלאומיים?
הוא מזכיר גם את היחס למפגינים שחסמו משאיות אספקה לעזה, וטוען כי ישראל לא עמדה לצידם כאשר ממשל ביידן הטיל עליהם סנקציות. לדבריו, אם המדינה אינה מסוגלת להגן על אזרחים שלא הועמדו לדין, קשה לצפות שתוכל להגן על שופטים שיוצאו נגדם צווי מעצר בינלאומיים.
פייגלין טוען כי השופטים מבינים היטב את המציאות הזאת, ומעדיפים שלא לסכן את מעמדם ואת תנאיהם. לדבריו, הם למעשה אומרים שעדיף להם להמשיך לקבל את "המשכורת השמנה, את התוספות ואת הפנסיות התקציביות".
בעיני פייגלין, הפרשה חושפת את המבוי הסתום הערכי שאליו נקלעה ישראל מאז הסכמי אוסלו, הן ביחסה לעולם והן בהתנהלותה הפנימית. לכן, לדבריו, אין די בתיקונים נקודתיים במערכת המשפט, ונדרש שינוי יסודי בתפיסת המדינה ובמוסדותיה.
"נדרש שידוד מערכות טוטאלי", הוא קובע. בהקשר זה הוא מביע הערכה לחברי כנסת דוגמת שמחה רוטמן ואחרים שהובילו את הרפורמה המשפטית, אך סבור כי גם הם אינם יורדים לשורש הבעיה. "הם לא מבינים שיש כאן בעיה מהותית, שלא פותרים את המחלה באמצעות עוד קצת מהמחלה", הוא אומר, ומבהיר כי שינוי הרכב הגוף הבוחר את השופטים אינו הפתרון מבחינתו. "בחירת שופטים לא תשתנה על ידי בחירה של הפוליטיקאים. שופטים צריכים להיבחר על ידי העם".