מי שהולך לקלפי ביום הבוחר ניצב בפני הקושי המובנה העומד בבסיס הרעיון של הדמוקרטיה הייצוגית. יש מיליוני מצביעים אך רק 120 נבחרים ולכן אין סיכוי שכל אחד ממיליוני האזרחים ימצא נציג שיתאים לשאיפותיו ורצונותיו בהתאמה מלאה.
הדבר מחריף בסדר גודל נוסף כאשר בשיטה הישראלית אנו מתבקשים לתת את קולנו לרשימת מועמדים קבועה מראש, כך הבחירה מצטמצמת להחלטה בין מספר חד ספרתי של קבוצות נציגים.
אנחנו מתבקשים לבחור את מי שבארבע השנים הקרובות יקבלו החלטות גורליות שעשויות להשפיע ישירות על גורל כל אחד ואחד בכל מישור כולל עצם החיים. לכן, בקלפי אין מקום לבחירה לפי סימפטיה, רגש, יופי הבלורית או סגנון הדיבור. אנחנו נדרשים לבחור באחריות לפי צפי המדיניות האחראית שתוביל את המדינה כולה בבטחה ואת תנאי החיים לשיפור.
האפיזודה של הבחירה הישירה בשנות התשעים קיבעה בציבור הישראלי את מיקוד תשומת הלב בראשי הרשימות בעוד שאנו לא בוחרים ראש ממשלה אלא קבוצה של נציגים בלבד.
הפתרון לבעיית חיפוש הנציג או הרשימה המתאימה ביותר לרצונו של כל איש ואיש הוא לא בבחירת המתאים ביותר אלא בחירת הרשימה שהיא הכי פחות לא מתאימה. כלומר, כיוון שקשה למצוא נציגות מתאימה במאה אחוזים, צריך לחפש את מי שהוא הכי פחות רחוק מנציגות חלומותינו. זאת שיטת האלימינציה.
לצורך חיפוש זה הבוחר שהגדיר היטב את מטרותיו הפוליטיות, ואת סדרי העדיפויות יכול לבחון את מידת אי ההתאמה של כל רשימה של מועמדים ואת המרחק שלה מהאידיאל. מי שנשארו הכי פחות רחוקים בהתאם לסדרי העדיפויות של המטרות שלנו הם אלה שיקבלו את הקול שלנו בקלפי.
אולם כאן צצה שאלה שניה, איך נדע מה תהיה מדיניות המועמדים העומדים לבחירתנו במשך ארבע השנים הבאות? הרי למדנו על בשרנו שלהבטחות בחירות יש משמעות מאוד מוגבלת. שמענו את התירוץ "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", וראינו גורל ההבטחה "דין נצרים כדין תל אביב" וכו'. לכן ברור שהחלטה על סמך הבטחות בזמן מערכת בחירות היא בבחינת הימור.
הדבר היחיד היציב, שאינו משתנה, ועשוי להיות המנבא היחיד לפעולת נציג שלנו לאחר הבחירה, הוא האישיות של המועמדים.
אנו זקוקים לנבחרים שמונחים על פי אמונה וערכים המשותפים לנו מחד ולא פחות חשוב, שיודעים ליישם את החזון בשדה המעשה. אנו זקוקים לנבחרים שילחמו עבור הערכים והצרכים שלנו בלי להיכנע ללחצים זרים, נציגים שלא מתבלבלים במצבי חירום, לא מאבדים את העשתונות, ושאינם חוששים מביקורת ולא פועלים לריצוי התקשורתנים או העולם הזר.
במשך מספר שנים בהיותי חבר בוועדת המינויים של האוניברסיטה ניצבתי תמיד בפני השאלה כיצד נדע שחוקר חדש שאנו ממנים למשך עשרות שנים, יממש את התקוות שאנו תולים בו. תמיד, יותר מכל מידע שהוצג בפנינו, נתתי עדיפות עליונה לשאלה כיצד התמודד עם בעיות מחקריות בעבר. רק כך אפשר לנסות לפענח את שאלת האישיות המחקרית של המועמד וזהו הקריטריון היחיד המנבא בצורה האמינה ביותר את יכולתו למלא את הציפיות שאנו תולים בו.
את המועמד העונה לדרישות אלה נכיר רק על פי ההיסטוריה של המועמד. לא דיבורים היום או אתמול, מעשים ופעולות במצבים קשים ומצבי חירום שבהם הוכחה יכולת עמידה, נאמנות לערכים ואחריות לאומית. אלה הדברים היחידים שמשקפים את האישיות שהיא הגורם החשוב ביותר בתשובה לשאלה מי ייצג אותנו בארבע השנים הבאות בצורה האמינה ביותר. החלטה על פי שיקולים אחרים היא בדרך כלל הימור שנושא עימו סיכוי לאכזבה וסכנה.
אין מועמד מושלם, ולכל אחד "קופת שרצים" על גבו, אולם הדבר היחיד המאפיין את אישיות המועמד הוא פעולתו בעבר והמאזן בין הצלחותיו בעבר וחוסר הצלחותיו. המאזן צריך לשקלל כל פעולה וחבל לפסול נציג בעל אישיות מבטיחה שפעל ברב התחומים בהתאם לחלום שלנו בגלל שלא גילה אותה עצמת פעילות בתחומים אחרים, לפי סדרי העדיפויות שלו.
הכותב הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי ועמד בראשו עד לאחרונה