ניסיון הפיגוע במטוס פליי-דובאי, שעל סיפונו היו 174 נוסעים ישראלים, המחיש לפרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון משגב ובמכון למחקרי ביטחון לאומי, את אחת הבעיות המרכזיות במאבק בטרור: האיומים משתנים, אך מערכות המודיעין מתקשות להשתחרר מדפוסי החשיבה המוכרים.
מיכאל מגדיר בראיון לערוץ 7 את אחת הבעיות המרכזיות כ"כשל הדמיון". לדבריו, לא מדובר רק במחסור במידע מודיעיני או בטעות נקודתית של מערכת ביטחון, אלא במגבלה אנושית בסיסית: הנטייה לחשוב על האיום הבא באמצעות מה שכבר התרחש בעבר.
"יש תופעה שמתוארת ככשל הדמיון", הוא מסביר. "הנטייה האנושית והפסיכולוגית שלנו להיצמד לתבניות מוכרות ולא לדמיין אפשרויות שאינן מוכרות ושלא נתקלנו בהן. בכל פעם שאנחנו מופתעים זה קורה כי לא הצלחנו לחרוג מגבולות הדמיון. אנחנו מדמיינים רק את מה שהתנסינו בו".
אם מדובר במגבלה אנושית מובנית, לדבריו, אי אפשר לפתור אותה רק בדרישה מאנשי מודיעין "לחשוב מחוץ לקופסה". נדרשת שיטה שתכריח מערכות לבחון גם תרחישים שנראים בתחילה בלתי סבירים. "צריך לפתח מתודולוגיות, תרבות ארגונית וערנות כדי לחצות את המגבלה האנושית", הוא אומר.
ניסיון הפיגוע בטיסה הוא מבחינתו דוגמה לאופן שבו האיום יכול להתפתח מחוץ לתבניות המוכרות. מיכאל מתאר טייס עומאני שלדבריו עבר תהליך הקצנה דתית במסגד באוסטרליה, רכש הכשרה בתחום התעופה במסלול שעבר בבריטניה ובהמשך הגיע, דרך מדינות שונות במזרח התיכון, למשרת טייס.
השילוב בין הקצנה אידיאולוגית לבין מקצוע שמעניק גישה למערכת אזרחית רגישה הוא בדיוק מסוג האיומים שמיכאל מבקש להציב במרכז הדיון. האירוע ממחיש מבחינתו כיצד השתנה עולם הטרור. בעולם גלובלי, שבו ידע, טכנולוגיה ותנועה בין מדינות נגישים הרבה יותר מבעבר, גם ארגונים ופעילים שאינם מדינות יכולים לפתח יכולות שבעבר היו מזוהות בעיקר עם צבאות ומערכות ממלכתיות.
לדבריו, הדימוי של הטרוריסט לא תמיד התקדם יחד עם הטרור עצמו. "אנחנו רואים ארגוני טרור כמשהו איזוטרי, שכונתי, חבר'ה עם גלבייה, כאפייה וסנדלים", הוא אומר. התמונה הזאת, לטענתו, אינה משקפת את היכולות הטכנולוגיות, חופש התנועה ושיתופי הפעולה הבינלאומיים שעומדים כיום לרשותם של גורמי טרור.
מכאן גם נגזרת ביקורתו על הדרך שבה מתנהל המאבק. אם מסתכלים רק על חוליית הטרור, הנשק או הפיגוע המתוכנן, אפשר להחמיץ את התהליך שהפך אדם מלכתחילה למי שמוכן לבצע אותו - ואת הרשת שאפשרה לו לרכוש את היכולת לעשות זאת.
במרכז התהליך הזה מציב מיכאל את ההסתה. הוא מפנה את תשומת הלב לקהילות מוסלמיות במדינות המערב, תוך הבחנה בין רוב חבריהן לבין הגורמים הרדיקליים הפועלים בתוכן. "רוב המוסלמים שנמצאים בעולם החופשי שואפים להשתלב במדינות הללו", הוא אומר, אך מזהיר מפני גרעינים קיצוניים שלטענתו מעודדים התבדלות והקצנה.
לדבריו, באזורים שבהם מתרכזות קהילות מהגרים עשויים גורמים רדיקליים לצבור השפעה משמעותית על חיי הקהילה. המסגד, במקרים כאלה, אינו רק מקום תפילה אלא גם מוקד חברתי ורעיוני, והאימאם עשוי להפוך לדמות בעלת השפעה אידיאולוגית מכרעת.
כאשר לכך מצטרפים קשיי השתלבות חברתיים וכלכליים, טוען מיכאל, עלולה להיווצר בדלנות שמעמיקה את המרחק מהחברה הסובבת ומגדילה את מרחב הפעולה של גורמים קיצוניים.
אחד הכוחות שמיכאל מצביע עליהם בהקשר הזה הוא האסלאם הפוליטי, ובפרט תנועת האחים המוסלמים. לטענתו, גורמים המזוהים עם התנועה פועלים במדינות מערביות תוך ניצול החירויות שמאפשרות הדמוקרטיות כדי להרחיב את השפעתם ולהפיץ את תפיסותיהם.
התמונה, לדבריו, נעשית מורכבת עוד יותר בחיבור שנוצר במקרים מסוימים בין גורמים אסלאמיסטיים לבין קבוצות מהשמאל הרדיקלי. מיכאל מתאר שיתופי פעולה עם קבוצות פרוגרסיביות, מרקסיסטיות וסוציאליסטיות, שלמרות הפערים האידיאולוגיים ביניהן מוצאות מכנה משותף סביב מאבקים פוליטיים מסוימים.
כדוגמה הוא מביא את ההתפרעויות בצרפת בעת האחרונה וטוען כי גם גורמי שמאל מעורבים בסיוע למתפרעים, לרבות באמצעות תמיכה כספית. הוא קושר את התופעה גם למאבק סביב הסוגייה הפלסטינית ולניסיונות להשפיע על הפוליטיקה הצרפתית.
החיבור בין הקצנה דתית, תנועות פוליטיות רדיקליות, טכנולוגיה ורשתות בינלאומיות יוצר, לדבריו, קרקע ל"יצירתיות טרוריסטית" - היכולת למצוא דרכים חדשות להשתמש במערכות אזרחיות ובכלים טכנולוגיים לצורך ביצוע פיגועים.
מול המציאות הזאת, מיכאל סבור שמערכות המודיעין נדרשות להרחיב את נקודת המבט שלהן הרבה מעבר לזירות המסורתיות של סיכול טרור. אלא שהפתרון, מבחינתו, אינו יכול להיות ישראלי בלבד. אם רשתות הטרור חוצות מדינות ויבשות, גם המענה חייב לפעול באותו אופן.
"יש לגייס את הקהילה הבינלאומית ולהבהיר לה היטב שלא מדובר רק באיום על ישראל אלא באיום גלובלי", אומר מיכאל.
שיתוף הפעולה שהוא מציע אינו מסתכם בהעברת מידע על חשודים או בזיהוי חוליות. הוא מבקש להרחיב אותו גם לזיהוי התשתיות האידיאולוגיות והחברתיות שבתוכן מתפתחת ההקצנה.
כדוגמה הוא מצביע על דיווח בדבר מעצר חוליית חמאס בגרמניה בעקבות פעילות משותפת של גורמי מודיעין ישראליים וגרמניים. מבחינתו, האפשרות שאנשי חמאס יפעלו באירופה וייצרו קשרים עם גורמי פשיעה מקומיים ממחישה עד כמה הגבולות הארגוניים והגיאוגרפיים של הטרור נעשו מטושטשים.
"הרשתיות היא המפתח", הוא מציין ומסביר כי אותה רשתיות מאפשרת לארגוני טרור להיעזר גם באנשים ובקבוצות שאינם חברים ישירים בארגון ולבנות באמצעותם יכולות במדינות שונות. לכן התמקדות במי שכבר הצטרף לחוליית טרור עלולה להגיע מאוחר מדי.
"ללא טיפול שיטתי בהסתה של האחים המוסלמים, בבדלנות של הקהילות הללו וללא טיפול בגורמים רדיקליים אחרים כמו השמאל הקיצוני שחוברים לטרור הרדיקלי, אנחנו פשוט מייצרים חממות של טרור שיפגעו בכל העולם המערבי", מזהירר מיכאל.
לדעתו, אחד המכשולים בדרך להתמודדות נמצא גם בשיח הציבורי במערב. הוא טוען כי החשש מהאשמות באסלאמופוביה מקשה לעיתים על הצפת סוגיית ההקצנה האסלאמיסטית ועל דיון באמצעים להתמודדות איתה. "צריך להיפרד מהתקינות הפוליטית, כי מיד כשאתה מדבר על טרור אסלאמי הופכים אותך לאסלאמופוב".
אבל את המענה העמוק ביותר הוא מבקש להתחיל הרבה לפני שלב איסוף המודיעין על חוליית טרור - בחינוך ובמקומות שבהם מתעצבות תפיסות העולם. מבחינתו, המאבק בהסתה צריך לכלול בחינה של תוכניות לימודים, של התכנים המועברים במסגדים ושל פעילותם של מנהיגי דת המעודדים הקצנה.
"הסיפור של החינוך זה משהו שחייבים לטפל בו", הוא מסכם. "תוכניות לימודים, מה עושים במסגדים, איך מפקחים על האימאמים - רק כך נגיע לשורש הבעיה ונטפל בה".