לפני עשור עמדה פולי ברונשטיין בראש קמפיין V15 להחלפת בנימין נתניהו והייתה ממובילות תנועת "דרכנו".
היום, כמנכ"לית יוזמת המאה, היא קוראת להקמת ממשלת אחדות רחבה של מפלגות ציוניות מהימין, מהמרכז ומהשמאל, ומזהירה מפני המשך המאבק בין שני הגושים הפוליטיים. מאחורי השינוי בעמדותיה עומד מסע אישי שהחל בניסיון לשכנע אנשי ימין לחשוב כמוה, והסתיים בהבנה שגם לה יש מה ללמוד מהם.
בשיחה עם יהודה יפרח, במסגרת הפודקאסט 'חוקה רזה' של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי (JPPI), סיפרה ברונשטיין על התהליך שעברה, המתואר בספרה "תור המתינות", על החברות שנרקמה בינה לבין מתיישבת מעפרה שביתה נהרס, ועל הביקורת שלה כלפי שני המחנות הפוליטיים. לצד התנגדותה לרפורמה המשפטית כפי שקודמה בשנת 2023, היא מבהירה כי מערכת המשפט זקוקה לתיקונים וכי שינוי משמעותי מחייב הסכמות רחבות, הסכמות שניתן להגיע אליהן באמצעות קידום 'חוקה רזה'.
"לא התכוונתי להשתנות. יצאתי למסע כדי לשנות אחרים, ויצא שהשתניתי בעצמי", סיפרה. לדבריה, בתחילת הדרך ביקשה להכיר את הטיעונים של אנשי הימין כדי להבין כיצד ניתן לשכנע אותם לתמוך בעמדותיה. אלא שהמפגשים עם מתיישבים, רבנים ואנשי הציונות הדתית שינו בהדרגה גם את תפיסת עולמה.
"כשאתה באמת יוצא בכנות במטרה להקשיב, ואתה באמת פתוח וסקרן להבין מה הטיעונים של הצד השני, מה מפחיד אותו, למה הוא עושה את מה שהוא עושה, בהדרגה אתה מבין שלא כל האמת אצלך", אמרה.
אחד הסיפורים המשמעותיים במסע הזה קשור לאסתר ברוט, תושבת עפרה, שהייתה בין המשפחות שנאלצו להתמודד עם הריסת תשעת הבתים ביישוב בעקבות החלטת בית המשפט. ברוט הגיעה למשרדי תנועת "דרכנו" בתל אביב בניסיון לגייס תמיכה במאבק נגד ההריסה. ברונשטיין ואנשי התנועה החליטו להגיע לעפרה, לפגוש את המשפחות ולשמוע את סיפורן.
"נסענו לעפרה להכיר, פגשנו שם את האנשים שעמדו להיות מפונים, ומשם הפכנו להיות חברות מאוד מאוד טובות", סיפרה.
ברונשטיין הודתה כי בתחילה התקשתה לשמוע את הביקורת החריפה של חברתה על בית המשפט. אלא שככל שהעמיקה ההיכרות, החלה להבין את תחושת העוול של משפחה שבנתה את ביתה, לדבריה, באישור הרשויות, ונאלצה לעזוב אותו בעקבות החלטה שיפוטית.
החברות השפיעה גם בכיוון ההפוך. באחת משיחותיהן סיפרה ברונשטיין על חבר קרוב שלה, קצין בהנדסה קרבית שהחזיק בעמדות שמאל והתנגד להתיישבות ביהודה ושומרון. בתקופת מבצע חומת מגן הוא התלבט אם להתייצב לשירות מילואים בשטחים, אך לבסוף בחר לעשות זאת מתוך מחויבות לחייליו ולמדינה. הוא נרצח במהלך אותם מילואים בפיגוע באזור ואדי חרמיה, סמוך לעפרה.
"פתאום כשהיא הבינה ששמאלנים גם מתים בשביל הביחד שלנו, בשביל הממלכתיות, זה מאוד נתן לה השראה", סיפרה ברונשטיין.
כאשר הגיע מועד פינוי ביתה, ביקשה אסתר מברונשטיין להיות לצדה. למרות התנגדותה להחלטה, היא בחרה לצאת מהבית בשירת התקווה ולא להיגרר ממנו בכוח. "היא אמרה לי: אני יצאתי מהבית בשירת התקווה, על הרגליים. לא סחבו אותי מהבית שלי", שחזרה ברונשטיין.
לדבריה, הסיפור המחיש לה כיצד אפשר להתנגד בחריפות להחלטות המדינה ובכל זאת לבחור בממלכתיות ובמחויבות למוסדותיה.
השינוי שעברה ברונשטיין לא הוגבל ליחסה למתיישבים. היא סיפרה כי גם תפיסותיה ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני השתנו בעקבות מפגשים שקיימה עם פלסטינים, עוד לפני טבח 7 באוקטובר. לדבריה, יצאה למפגשים מתוך אמונה עמוקה באפשרות להגיע להסדר מדיני, אך בהדרגה הבינה שקיימים פערים עמוקים בין הדרך שבה פירשה את דברי בני שיחה לבין תפיסת עולמם.
"כשאתה מבין את הנרטיב הלאומי הפלסטיני ואתה מתמודד איתו באמת, בהדרגה אתה שומע אותו ואתה מבין שהוא דורש ממך, בשביל שהוא יתקיים, שאתה צריך כל כך לדלל את הזהות שלך ואת המקום שלך ואת הביטחון שלך", אמרה.
עם זאת, ברונשטיין מקפידה להבהיר כי השינוי שעברה אינו הופך אותה לאשת ימין. "אני לא אדם ניטרלי ואני לא ימנית. לא עשיתי מסע מהשמאל אל הימין", הדגישה. "אני היום אשת מרכז, והוא מרכז מנומק מאוד. הוא פוזיציה פוליטית וזהותית ואידיאולוגית מאוד ספציפית".
מתוך העמדה הזאת היא מתייחסת גם למשבר החוקתי בישראל. ברונשטיין טוענת כי מערכת המשפט זקוקה לתיקונים וכי חלק ממשבר האמון כלפיה נובע מהתנהלותה שלה, אך מתנגדת לשינויים חד־צדדיים המבוססים על רוב קואליציוני בלבד.
לדבריה, פסקת ההתגברות היא דוגמה לנושא שבו אפשר להגיע להסכמות אם מפסיקים להתייחס למחלוקת כאל הכרעה של הכול או לא כלום. במקום להתווכח אם תהיה פסקת התגברות, היא מציעה לדון במספר חברי הכנסת שיידרשו להפעלתה, במשך הזמן שבו תהיה בתוקף ובתנאים שיחולו עליה.
כך, לדבריה, אם צד אחד דורש רוב של 61 חברי כנסת והצד האחר דורש 80, ניתן לבחון פשרה של 70 או 75 חברי כנסת. "אם מפעילים חשיבת רצף על כל סעיפי הרפורמה שהביא בזמנו יריב לוין, אני חושבת שבחשיבה עניינית המוטיבציה של הצדדים היא להביא שינוי, אבל שהשינוי לא יהיה רדיקלי", הסבירה.
ברונשטיין סבורה כי לקח מרכזי מהמאבק סביב הרפורמה המשפטית הוא שאין לקדם שינויים דרמטיים בלי לבנות תחילה הסכמה ציבורית רחבה. היא הזכירה גם את הסכמי אוסלו ואת משאל העם על הברקזיט בבריטניה כדוגמאות למהלכים גדולים שעוררו מחלוקות עמוקות.
"מה לא למדנו ממה שקורה בכל העולם ומה שקורה גם בישראל בשנת 2023 סביב המאבק על הרפורמה?", שאלה. "כל מי שינסה להעביר על חודו של קול, בממשלה צרה, מהפכה גדולה, סופו שלא רק שלא יעביר אותה, אלא שכנראה יביא תנועת מטוטלת הפוכה".
לדבריה, אותה גישה צריכה להנחות גם רפורמות בתחומים אחרים, ובהם החינוך. במקום להכין תוכנית ולהמתין לניצחון פוליטי שיאפשר לכפות אותה, היא מציעה לשתף מראש ארגונים ואנשי מקצוע ממחנות שונים ולזהות את תחומי ההסכמה. "אולי לא תקבל מאה אחוז ממה שרצית, אבל תקבל אולי שבעים אחוז ממה שרצית בהסכמה רחבה", הסבירה. "וזה אשכרה גם יישמר כשתבוא ממשלה אחרת אחר כך. היא לא תפרק לך את כל מה שעשית".
אחד החלקים האישיים בשיחה עסק בתחושת ההדרה הפוליטית של ברונשטיין עצמה. היא תיארה את חייה כאזרחית ציונית ששירתה בצה"ל כקצינה, שילדיה משרתים בצבא ושמשפחתה רואה בישראל את ביתה, אך במשך שנים חשה שהמחנה הפוליטי שלה אינו זוכה לייצוג בממשלה.
"אני אזרחית לא פחות חשובה מהאזרח המתנחל, או האזרח החרדי", אמרה. "אני מגדלת פה את הילדים שלי, אני משלמת מיסים למדינת ישראל, אני מאוד אוהבת את מדינת ישראל".
לדבריה, התחושה הזאת מסייעת להבין מדוע חלקים בציבור הליברלי רואים בבית המשפט העליון מוסד חיוני להגנה על זכויותיהם. "מה נשאר לי במדינה הזאת? מי ישמור עליי מממשלה מאוד אגרסיבית, שתיקח ממני או תדרוס אותי או תתעלם ממני?", שאלה. "בית המשפט. לבית המשפט אני יכולה לפנות, כי זה מה שנשאר לי".
עם זאת, היא מדגישה כי אותה תחושת פגיעה קיימת גם בצד השני. לדבריה, ההיכרות עם משפחות שבתיהן נהרסו בעקבות החלטות בית המשפט אפשרה לה להבין מדוע אנשי ימין רבים איבדו את אמונם במערכת. "יש לי באמת אמפתיה אמיתית. אני מכירה בעוולות שעשה בית המשפט, ולמה הימין מרגיש כפי שהוא מרגיש. אני מכירה בזה, אני מבינה את זה".
ברונשטיין סיפרה כי גם השתתפותה במחאה נגד הרפורמה המשפטית לוותה בתחושות מורכבות. היא הגיעה להפגנות בקפלן ואף נאמה בכמה מהן, אך התקשתה לקבל את השפה שבה השתמשו חלק ממובילי המחאה כלפי המחנה הפוליטי האחר.
היא נזכרה בהפגנה הראשונה שבה השתתפה, שנערכה בגשם שוטף בכיכר הבימה בתל אביב. אלפי מפגינים הגיעו למקום עם מטריות, והיא עמדה בקהל לצד בתה. לדבריה, כאשר שמעה את יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא, חוזר בנאומו על הביטוי "אנחנו בני אור, הם בני חושך", הרגישה שאינה יכולה להזדהות עם הדברים. מבחינתה, ההתנגדות לרפורמה לא הצדיקה הצגת ציבור שלם כאויב.
לקראת סיום השיחה חזרה ברונשטיין לעיסוקה המרכזי כיום: הניסיון ליצור ברית ציונית רחבה. לדבריה, יוזמת המאה פועלת לחבר בין ציבורי ימין, מרכז ושמאל, דתיים, מסורתיים וחילונים, סביב הסכמות משותפות שיאפשרו גם שיתוף פעולה פוליטי.
היא הביעה אכזבה מכך שגם שלוש שנים לאחר טבח 7 באוקטובר, המערכת הפוליטית עדיין מחולקת לשני גושים, ללא מסגרת מרכזית רחבה שמצליחה לשבור את החלוקה הזאת.
ברונשטיין אינה מסתירה את העדפותיה הפוליטיות. לדבריה, הייתה שמחה לראות ממשלה של מפלגות ציוניות מגוש השינוי, אך היא מכירה בכך שלא בהכרח ניתן יהיה להגשים את התרחיש הזה. לכן, אם תוצאות הבחירות לא יאפשרו הכרעה ברורה, היא סבורה שעל מנהיגי המחנות לוותר על החרמות ולבחון הקמת ממשלת אחדות.
"אני חושבת שכולנו צריכים לוותר על הפנטזיה שלנו", אמרה. לדבריה, המשך המצב שבו גוש אחד תלוי במפלגות החרדיות והגוש האחר במפלגות הערביות אינו הדרך הרצויה לניהול המדינה. היא ביקשה במיוחד מאנשי הימין להבין את תחושת ההדרה של הציבור שממנו היא באה, ציבור שלדבריה משרת, משלם מיסים ותורם למדינה, אך חש שאינו שותף להכרעות המשמעותיות על עתידו.
"זה לא בריא למדינת ישראל שאנשים כמוני ימשיכו להרגיש חסרי כוח, לא נספרים, נדרסים", אמרה. "זה לא בריא. זה ציבור ציוני, תורם, מאוד חשוב".
את עמדתה סיכמה בקריאה להעדיף שותפות רחבה על פני המשך ההסתמכות על גושים פוליטיים צרים. "למרות שלכל אחד מאיתנו יש צד, גם לי יש צד, אנחנו צריכים לבחור אחד בשני, וכן צריך לשאוף בסוף שתהיה פה ממשלת אחדות".