המאבק בין הממשלה לבית המשפט העליון אינו רק ויכוח על סמכויות, חקיקה או הרכב הוועדה לבחירת שופטים. מאחוריו, כך סבור ד"ר אלעד ליסון, מסתתר סכסוך עמוק בהרבה בין קבוצות בחברה הישראלית, הנאבקות על זהותה של המדינה וחוששות לאבד את מקומן בתוכה.
לדבריו, בלי להבין את הפחדים ההדדיים של הציבור הדתי והחילוני, גם הסדרים חוקתיים מוסכמים יתקשו להביא לסיום המשבר.
בשיחה עם יהודה יפרח, במסגרת הפודקאסט המשותף של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי (JPPI), הציג ליסון, מרצה לפילוסופיה ולתיאולוגיה פוליטית במכללת הרצוג ובמכללת ירושלים, את התפיסה העומדת בבסיס ספרו "הסכסוך היהודי־יהודי". הספר מבקש להתחקות אחר זרמי העומק של הזהות היהודית בישראל ולהסביר מדוע המחלוקות בין המחנות הפכו למאבק המלווה בתחושות איום קיומי.
"אני מאלה שמאמינים שאם אנחנו נמצא את הפתרונות בינינו, אנחנו נצליח להתמודד עם כל דבר", אמר ליסון. לדבריו, טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו המחישו את יכולתה של החברה הישראלית להתאחד מול איום חיצוני, אך גם את החשיבות של תיקון היחסים בתוכה. "אני חושב שהמשימה הגדולה שלנו היא המשימה של האיחוי הפנימי הזה".
ליסון טוען כי המשבר החוקתי של השנים האחרונות אינו נובע רק מחוסר הסכמה בין משפטנים או פוליטיקאים. לדבריו, גם כאשר מומחים משני הצדדים מצליחים להגיע להבנות על חלוקת הסמכויות בין הרשויות, ההסכמות מתקשות לזכות בתמיכה ציבורית, משום שכל מחנה חושש שהפשרה תאפשר לצד האחר להשתלט על דמותה של המדינה.
כדי להסביר את שורשי המחלוקת חוזר ליסון אל סוף המאה ה־18, לתקופת האמנציפציה באירופה. לדבריו, האפשרות שניתנה ליהודים להשתלב בחברה הכללית לאחר מאות שנים של הדרה ורדיפות הציבה בפניהם הזדמנות גדולה, אך גם דרישה לשינוי עמוק בזהותם.
היהודים הוזמנו להיות אזרחים שווי זכויות, אך במקרים רבים נדרשו להשאיר את זהותם היהודית במרחב הפרטי. "העמדה הזאת היא העמדה שמפשיטה את היהודים ממי שהם, מקבלת אותם כבני אדם, אבל לא כיהודים", הסביר.
לדבריו, הציונות צמחה בין היתר כתגובה לכישלון האמנציפציה, אך אימצה חלק מההיגיון שלה. במקום להשתלב במדינות אחרות כיחידים, ביקשה התנועה הציונית להקים מדינה יהודית שתהיה חלק ממשפחת העמים ותתנהל כמדינה מודרנית ונורמלית.
אלא שבדרך הזאת, טוען ליסון, נוצר פיצול בין הזהות הלאומית לזהות הדתית. הציונות החילונית ביקשה לעצב יהודי חדש, ריבוני ועצמאי, שאינו מוגדר בראש ובראשונה באמצעות אורח חייו הדתי. מבחינת הציבור החרדי, המהלך הזה נתפס כאיום על עצם המשכיותה של הזהות היהודית המסורתית.
"אני מאלה שמאמינים שיש בחשד, או בחרדה אפילו, החרדית מפני היהודי החדש, הן באמנציפציה ברחבי המערב והן בציונות, משהו מוצדק", אמר. לדבריו, החרדים זיהו שהציונות אינה מבקשת רק פתרון מדיני לבעיית היהודים, אלא גם שינוי מהפכני בתודעה היהודית.
מן הצד האחר, גם הציבור החילוני פיתח חשש עמוק מפני התחזקות הזהות הדתית במרחב הציבורי. ליסון מצביע על מלחמת ששת הימים, ההתיישבות ביהודה ושומרון, התחזקות תנועות החזרה בתשובה ועליית ש"ס כתהליכים שערערו בהדרגה את מעמדה של החילוניות כהגמוניה התרבותית בישראל.
לדבריו, ככל שהזהות הדתית והמסורתית התחזקה, כך גברה אצל חלקים מהציבור החילוני התחושה שהמדינה משתנה לנגד עיניהם. "בצד החילוני, אנחנו נהיים לא נורמליים", תיאר את החשש.
הוא הסביר כי התהליך הזה הוביל גם לשינוי בתפיסתה העצמית של החילוניות הישראלית. אם בעבר הייתה החילוניות מזוהה עם הזרם המרכזי בחברה, הרי שכיום היא נדרשת להגדיר את עצמה מחדש, לצד קבוצות בעלות זהות דתית, מסורתית וחרדית.
"פתאום החילוניות מתחילה לעסוק בשאלה מי היא, מה היא", אמר. לדבריו, החזרה להוגים כמו אחד העם וא"ד גורדון מבטאת ניסיון לגבש זהות חילונית יהודית בעלת שורשים, תרבות ותוכן משלה, שאינה מסתפקת רק בהיעדר מחויבות דתית.
עם זאת, ליסון מזהיר מפני הצגת כל אחד מהמחנות כמקשה אחת. הוא מסתייג מהנטייה לזהות את החילוניות כולה עם תפיסות פרוגרסיביות רדיקליות, כשם שהוא מתנגד לתיאור כל הציבור הדתי כמי שמבקש לכפות את אמונתו על אחרים.
"זיהוי של כל המערב, או של כל החילוניות, כמשהו פרוגרסיבי, זה חלק מהבעיה, כי מזהים את הצד השני באמצעות הקיצונים שלו", הסביר.
מכאן מגיע ליסון לאחת הטענות המרכזיות שלו: הדרך לצמצום הקרע אינה מחייבת את הצדדים לוותר על השקפת עולמם, אלא להכיר בכך שגם המחנה האחר מחזיק בערכים וביכולות שהחברה הישראלית זקוקה להם.
"אני חושב שזאת שגיאה עמוקה", אמר על האמונה שלפיה שינוי דמוגרפי יאפשר בעתיד למחנה אחד להכריע את האחר. "המשימה שלנו היא לא באמת להיפטר או להכניע את הצד השני, אלא להיות מסוגלים להבין עד כמה הוא משמעותי, עד כמה הוא תורם, עד כמה הוא מחזיק משהו שאני לא יכול להחזיק".
כדוגמה הוא סיפר על השתתפותו ביוזמת הידברות המפגישה תושבים מקיבוצי הנגב המערבי עם אנשי גוש עציון, בעקבות טבח 7 באוקטובר. לדבריו, במפגשים הללו שמע אנשי שמאל חילונים שממשיכים להתנגד להתיישבות ביהודה ושומרון, אך במקביל מביעים מחויבות עמוקה לביטחונם ולחייהם של המתיישבים.
הם אינם מבקשים לשנות את עמדתם המדינית כדי להוכיח סולידריות, אלא להבהיר שגם כאשר קיימת מחלוקת חריפה, חייהם וביטחונם של בני המחנה האחר חשובים להם.
"אנחנו לא מסכימים עם ההתיישבות. אנחנו חושבים שזה לא טוב", תיאר ליסון את הדברים ששמע. "אבל אתם חשובים לנו".
לדבריו, המפגשים הללו אפשרו גם לאנשי הימין להבין כי התנגדות להתיישבות אינה בהכרח אדישות לגורלם של המתיישבים, וכי ניתן ליצור מחויבות הדדית גם ללא הסכמה מדינית.
ליסון מצא במפגשים הללו גם דבר שהפתיע אותו כאדם דתי: נחישותם של משתתפים חילונים להתמודד עם תופעות של הסתה ואנטישמיות ולא לקבל אותן כמציאות בלתי נמנעת.
לדבריו, בעוד שבחלק מהתפיסות הדתיות האנטישמיות נתפסת כתופעה היסטורית עמוקה שכמעט אינה ניתנת לשינוי, התפיסה החילונית המודרנית נוטה להאמין ביכולתו של האדם לשנות את המציאות באמצעות פעולה, חינוך ומאבק.
"אני ראיתי נחישות שאני לא מכיר מהאזור הדתי", אמר, והסביר כי בעיניו מדובר בדוגמה לערך שהציבור הדתי יכול ללמוד מהחילוני.
מן הצד האחר, הוא סבור שגם הציבור החילוני יכול למצוא בעולם הדתי מקורות משמעותיים של זהות, שייכות ורציפות היסטורית. לדבריו, כבר כיום אפשר לזהות בחברה החילונית תהליכים של חיבור מחודש למסורת היהודית, ללימוד ולמקורות, בלי שהדבר מחייב חזרה בתשובה או אימוץ אורח חיים דתי.
ההכרה ההדדית הזאת, סבור ליסון, חיונית גם להתמודדות עם המשבר החוקתי. לדבריו, בית המשפט העליון והממשלה אינם נתפסים עוד רק כמוסדות שלטון בעלי סמכויות שונות, אלא גם כמייצגים של קבוצות זהות שונות בחברה הישראלית. לכן, כל שינוי במעמדם מעורר חששות החורגים בהרבה מהשאלה המשפטית עצמה.
אחת האמירות הבולטות שלו בשיחה נוגעת דווקא למעמדו של בית המשפט העליון. אף שהוא מכיר בביקורת על מעורבותו במחלוקות פוליטיות, ליסון סבור כי מדובר במוסד שחייב לשמור על מעמד ציבורי מיוחד.
"אני מאלה שמאמינים, ואולי זה נשמע מוזר, אני מאמין שבית המשפט העליון צריך להיות מקודש", אמר.
הוא הבהיר כי אין הכוונה לחסינות מביקורת, אלא לצורך לשמור על מוסדות מסוימים כגורמים שהציבור כולו יכול להכיר בסמכותם, גם כאשר הוא חולק על החלטותיהם.
לדבריו, בית המשפט, הצבא, האקדמיה והתקשורת היו אמורים למלא תפקידים החורגים מהמאבק הפוליטי היומיומי. אלא שכיום גם מוסדות אלה נתפסים יותר ויותר כחלק מהעימות בין המחנות.
"אני חושש מאוד מהרס המדינה, מכיוון שהמוסדות האלה קורסים", הזהיר.
ליסון סבור כי כדי להשיב לבית המשפט את מעמדו יש צורך בצעדים מצד שני המחנות. מצד אחד, על המערכת המשפטית להימנע ככל האפשר מכניסה להכרעות פוליטיות ומדיניות השנויות במחלוקת. מצד שני, על המערכת הפוליטית לנהוג באחריות ולהימנע מצעדים המעוררים בציבור חשש מפני פגיעה בזכויותיו, באופן שמגביר את הדרישה להתערבות שיפוטית.
בהקשר הזה התייחס ליסון גם לרעיון של "חוקה רזה", המבקשת להסדיר בהסכמה את יחסי הכוחות בין הרשויות בלי להכריע בשאלות הזהות העמוקות ביותר של החברה הישראלית.
לדבריו, מדובר בהצעה חיובית, אך אין לראות בה פתרון מלא לקרע הפנימי. "חוקה רזה זה רעיון מעולה, כי הוא חותר לתנועה באמצעות הסכמה", אמר. עם זאת, הדגיש כי הסדר חוקתי מצומצם אינו יכול לבדו ליצור את תחושת השותפות הדרושה לחברה המתמודדת עם איומים ביטחוניים וחברתיים.
"זה לא מספיק מבחינת חזון", הסביר. "זה לא יצליח להחזיק אותנו יחד, וגם לא מבחינה ביטחונית. אנשים לא יילחמו אחד בשביל השני אם רמת ההסכמות תהיה סביב האזור הרזה".
ליסון הציע לראות בחוקה רזה צעד ראשון בבניית אמון, ולא יעד סופי. לדבריו, ההסכמה על כללי המשחק יכולה לאפשר לצדדים להרגיש בטוחים יותר, אך בהמשך יהיה צורך לפתח גם תפיסה משותפת של אחריות, שייכות ומחויבות הדדית.
לקראת סיום השיחה הזהיר מפני השיח הפוליטי המתלהם לקראת הבחירות, שבו כל מחנה מבקש לנצל את כוחו כדי להכריע את הצד האחר. לדבריו, דווקא בתקופה הזאת נדרשת נכונות לצמצם דרישות, להכיר בחששות של הצד השני ולהימנע מניסיון להשתלט על כל מוקדי הכוח.
"אני שומע אנשים אומרים, זה הזמן שלנו, ימין על מלא, עכשיו מותר לנו לכסח את הצד השני", אמר, והבהיר כי אותה ביקורת מופנית גם כלפי השמאל. לדבריו, הדרך להתמודד עם המשבר היא באמצעות צעדים בוני אמון, שבהם כל צד מוכן לסגת מחלק מדרישותיו כדי לאפשר לצד האחר להרגיש בטוח במקומו במדינה.
"זו תנועה של להציל את המדינה, או להציל את החברה, למנוע חורבן", אמר. את הדרך הזאת הוא קשר למושג היהודי של צמצום, שאותו הציג כנכונות לפנות מקום גם לאחר. "לא לחשוב שאנחנו צריכים להשתלט על כל המרחב. לעשות מקום, זה מה שיאפשר אינטגרציה, וזה מה שיאפשר לנו להיחלץ מהמשבר".