שלום וסרטיל
שלום וסרטילצילום: ערוץ 7 / ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

'וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה''. כך מסתיימת פרשת בראשית, ופרשתנו פותחת בנימוק מדוע מצא נח חן בעיני ה', כי: 'נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ'. וכלשון רש"י: "הואיל והזכירו - סיפר בשבחו".

נמצאים אנו ערב בחירות, בימים שבהם הרוחות סוערות באופן טבעי. לכן הבה נראה, להבדיל, מהן התכונות המאפיינות את מי שבחר בו בורא עולם בפרשתנו; במי בחר הבורא מכל פני תבל להמשיך את קיום עולמו לאחר יציר כפיו, אדם הראשון. בחירה זו חייבת להיות קפדנית ביותר, שהרי אינה מיועדת כדי שימלוך הנבחר על אחרים או כדי שיהיה ראש ממשלה, אלא בחירה קריטית ביחיד ומיוחד - כאשר ממנו בלבד תיבנה האנושות כולה מכאן ולהבא וכל יתר האנושות הולכת לטבוע ללא יוצא מן הכלל במימי המבול.

לא בכדי נמנה נח במדרש על שלושת האישים - נח, דניאל ואיוב - שראו את העולם במצבים משתנים. כפי שאומר יחזקאל הנביא [יד, יד]: "וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם ה' אלוקים". מסביר רש"י: לפי ששלושה אלו ראו שלושה עולמות; נח ראה עולם בנוי, חרב ושוב בנוי. דניאל ראה את בית המקדש בנוי, ראה את עצמו תחילה כשר על כל השרים, לבסוף הושלך לגוב האריות ואז חזר לגדולתו. וכן איוב ראה את עצמו מיושב, חרב ושוב מיושב.

בדורנו מצטרפים אל השלושה הללו גם הורינו ע"ה וכל ניצולי השואה. ומבחינה מסוימת, גם תושבי 'עוטף ישראל', שתחילה גרו במעין גן עדן עלי אדמות, חוו חורבן קשה מנשוא, וברוך השם רואים כיום עולם הנבנה מחדש - כיצד חבל ארץ זה נבנה בתנופת עשייה, כאשר כבר נקלטו בו אלפי תושבים חדשים.

נח, שראה שלושה עולמות, נמנה גם על שלושת הצדיקים שעליהם נאמר שהיו הם יסוד עולם: אדם הראשון, נח ואברהם אבינו [מדרש תהילים לד, א]. האברבנאל ואחרים טוענים כלפי נח כי נאמר עליו 'אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ' - ולא עם בני דורו, כלומר שלא החזירם בתשובה; זאת בניגוד לאברהם אבינו, שהוא ושרה אשתו קירבו ועשו נפשות רבות לאמונה בא-ל אחד, שהרי ככתוב, בצאתם מחרן לקחו הם איתם 'את הנפש אשר עשו בחרן'. אך לכאורה גישת אברבנאל ואחרים עומדת בניגוד לגמרא מפורשת במסכת סנהדרין [קח ע"ב], האומרת כי נח הצדיק הוכיח את בני דור המבול ואמר להם דברים קשים כגחלים, והם היו מבזים אותו (כדרכם של ליצני הדור עד היום). הוי אומר: לפי האברבנאל, למרות הביזיון שספג, היה על נח להוסיף ולקרבם לתורה - התורה שעוד למד מאדם הראשון.

נראה אפוא כי מתאימה יותר היא ההבחנה הקיימת במדרש בראשית רבה [לב, ב] ובזוהר הקדוש, המציינת את ההבדל בין הנהגת נח הצדיק לזו של משה רבנו: נח, אף על פי שצדיק היה, לא היה כדאי שיגן הקב"ה על העולם בזכותו לבדו. מהו ההבדל היסודי בין נח למשה? מסביר הזוהר [חלק א, סז ע"א], שכאשר אמר ה' למשה 'הַנִּיחָה לִּי... וְאֶכַלֵּם כָּרֶגַע וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל', אמר משה: וכי בשביל טובתי הפרטית אעזוב דינם של ישראל? משה נשא תפילה וביקש רחמים על עם ישראל. לעומתו נח, כיוון שאמר לו הקב"ה שיציל אותו בתיבה, ויעשה אותו לגוי גדול, לא ביקש רחמים על אנשי דורו ולכן אבדו. אכן, נח הוכיח אותם בדברים קשים, אך לא אמר כמשה: אם מכלה אתה אותם - 'מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ', הריני הולך למות עמהם. לא הייתה לו אותה מסירות נפש לכל באי עולם כפי שהייתה למשה רבנו המנהיג כלפי עמו, צאן מרעיתו.

ובכל זאת, נח איש צדיק תמים ומיוחד היה בדורותיו. ולא בכדי בנח - בחירתו של בורא עולם - פותח דוד המלך, נעים זמירות ישראל, את ספר תהילים: 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב'. אומר המדרש [שוחר-טוב א, יב]: 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ' - מדבר בנח; 'אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים' - רשעי שלושה דורות: בדור אנוש, בדור המבול ובדור הפלגה. 'כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ' - אלו שבע מצוות בני נח; 'וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה' - שהיה הוגה דבר מתוך דבר.

'צַדִּיק תָּמִים' - כדברי שלמה במשלי: 'צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ' [יא, ה]. מסביר המלבי"ם: על ידי שהתמים התרגל לעשות צדק לאורך זמן, נעשית אצלו דרך הצדק כטבע, והרגל זה מיישר את דרכו ללכת בדרך הישר - דרך ה', כדברי משה בשירת האזינו: 'הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא'.

אומר הספרי על פסוק זה: 'הצור תמים פעלו' - הצייר שצר את העולם תחילה, וצר בו את האדם, ככתוב 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם', 'תמים פעלו' - פעולתו שלמה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מידותיו... ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר: אילו היו לי שלוש עיניים, אילו היו לי שלוש ידיים, אילו היו לי שלוש רגליים, אילו הייתי מהלך על ראשי, אילו היו פני הפוכים לאחוריי - כמה היה הדבר נאה!

'כי כל דרכיו משפט' - יושב ה' עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו; 'אל אמונה' - שהאמין בעולם ובראו; 'ואין עול' - שלא באו בני אדם לעולם כדי להיות רשעים אלא להיות צדיקים, כפי שנאמר בקהלת [ז, כט]: 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְׁבֹנוֹת רַבִּים'. כנגד ולמרות כל מחשבי החשבונות, 'אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ' בישרות - התהלך ישר בדרכו כפי שברא אלוהים את האדם, לעשות רצון אביו שבשמים. מידה זו של צדקות וישרות תואמת את דרכו של איוב שהזכרנו: 'אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹקים'. התוכנית האלוקית בספר בראשית נקראת בפי נביאינו יהושע ושמואל "ספר הישר" - ישרות שבה כשל העולם כולו חוץ מנח ומאבותינו אברהם, יצחק ויעקב. וכפי שכותב הנצי"ב בהקדמתו הנפלאה לספר בראשית: הקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישרגם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, שזה גורם חורבן הבריאה והריסת יישוב הארץ. לא די בשימוש במילה 'ישר' כסיסמה, כמו שלא די בקריאת שם כמו 'הארץ' בלבד; התוכן העמוק והאמיתי הוא הליכה והתיישבות בארץ ישראל בדרך הישר.

עוד כותב שם הספרי דברים הראויים להישמע, בפרט בימים אלה במלאת שלוש שנים לטבח הנורא: 'הצור תמים פעלו' - פעולתו שלמה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מידותיו... ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר: מה ראו אנשי דור המבול שנשטפו במים? ומה ראו אנשי מגדל בבל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו? ומה ראו אנשי סדום ועמורה להישטף באש וגופרית? ומה ראה אהרן ליטול את הכהונה? ומה ראה דוד ליטול את המלכות? ומה ראה קורח ועדתו שתבלעם הארץ? 'כי כל דרכיו משפט' - יושב עם כל אחד ואחד ונותן לו את הראוי לו; 'אל אמונה' הוא בעל הפיקדון.

נח לא שאל שאלות מסוג זה. 'אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו' - בשלושה דורות עמד בניסיונות והמשיך להתהלך את האלוקים. מפרט הכלי יקר: דור המבול השחיתו והתעיבו בשלושה מיני השחתה שנזכרו בפרשה: עבודה זרה, גילוי עריות וגזל. על כן הקדים הכתוב לומר שנח היה גדור בשלשתם: 'צדיק' - שלא היה גוזל משל אחרים; 'תמים' - שהיה גדור מעריות; 'את האלוקים התהלך' - שלא פנה אל אלוהים אחרים. כל זאת, אף על פי שבני דורו היו פרוצים בשלושתם; נח עמד מנגד, עמד בניסיונות והמשיך בצדקותו ובדרכו הישרה. השחיתות הגיעה באופן מפליא גם לשופטים ולדיינים: 'וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים' - היינו לפני הדיינים. אין חדש תחת השמש. אנשי חמס אלו פעלו כמאפיה באופן שלא יכלו להעמידם לדין: חברו יחדיו וכל אחד גנב פחות משווה פרוטה כדי שלא יוכלו להעמידם לדין. זכורני שכאשר אחד החוקים בדיני ראיות היה עוד בשלב הצעת החוק, כבר ישבו עליו אנשי העולם התחתון למציאת 'כביש עוקף' - ואכן מצאו. כיום רואים שנגע עקיפת החוק, דרך פרשנות ושלא דרך פרשנות, פשה במערכות שונות לרבות מערכת המשפט, ולא בכדי תיקנו אנשי כנסת הגדולה: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה".

נח הבין שכאשר נברא האדם לפני עשרה דורות, 'וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ'. כפי שהתבטא ידיד נפשי, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל: לא הניחו הבורא בבית המדרש, אלא בגן שרובו ככולו גשמיות - 'נחמד למראה', 'טוב למאכל', 'תאווה לעיניים'. הניחו בגן עדן שיהיה עובד בו את אדמת הגן, יזרע בו תבואות ויטע פירות, כי לכך הונח שם: להתענג ולהשתעשע כרצונו, כשפרנסתו מעצי הגן, משקהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד. עמידתו שם הייתה בתענוג גדול - לרוב בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף, בהשקט וקורת רוח שאין כמותה, בהיותו כולו שכלי. משהורחק האדם מגן עדן וכעבור עשרה דורות, לקח ה' את נח והניחהו בארץ כשהוא מוקף בחומריות ובאנשי חמס. אך נח עמד מכוח ישרותו וצדקותו בכל ניסיונות הבורא; לכן נבחר ומצא חן (אותיות 'נח') בעיני ה', והוא ומשפחתו היו היחידים ששרדו את המבול ומהם נבנה עולם חדש.

ייתן ה' ונזכה - מתוך אימוץ מידת הישרות והתמימות - לחן המקום על יושביו, לחן אישה על בעלה ולחן מקח על מקחו [על פי עבודה זרה נב ע"ב]. נוהגים אנו לומר בברכת המזון: "וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם". כפי שאומר רבי אלעזר: כל אדם שיש עליו חן - בידוע שהוא ירא שמיים, שנאמר: 'וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו' [סוכה מט, ב]. החן הנסוך על פניו של אדם אינו מקרי, אלא הוא שיקוף של יראת השמיים, הישרות והפנימיות הזכה שלו. ישרות זו מביאה למציאת חן בעיני אלוקים ואדם כאחד.

בברכה השנייה שלאחר קריאת שמע אומרים אנו שכל מה שאמרנו בקריאת שמע - קבלת עול מלכות שמיים, ייחוד ה' וכו' - 'אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם וְיָשָׁר' וכו'. האמת הזו יציבה, נכונה ומתקיימת כשהיא מבוססת על יושר, ומתוך כך הדבר אמין, אהוב, חביב, נחמד, נעים, מתוקן ומקובל, טוב ויפה. יש הנוהגים לברך זוג שזה עתה נישא שהזיווג יעלה מ'אמת' עד 'ויפה' - חמש עשרה מעלות המבטיחות את קיום "הדבר הזה עלינו לעולם ועד".

כך הוא גם היחס למשאו ומתנו של אדם. הגמרא במסכת יומא [פו, ב] מתארת אדם שקורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה (היינו בישרות) - מה הבריות אומרות עליו? "אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה... ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו!". עליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [ישעיהו מט, ג]. אבל מי שקורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? "אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה... ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו!". ועליו הכתוב אומר: 'וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ' [יחזקאל לו, כ]. מידת הישרות היא המעניקה ללומד ולתורתו חן ונוי בעיני הסובבים אותו.

ראוי לשבח הוא ענף היהלומים, שבו מידת הישרות הינה מעין שטר כניסה, והעדרה 'שטר יציאה' מהענף. הנכשל וחוזר בו ממקחו לאחר שתקע כף, או אמר 'מזל וברכה', יקרא לבוררות קצרה, ועלול למצוא את עצמו מהר מאוד מחוץ לבורסה.

לא בכדי במסכת עבודה זרה [כ, ע"ב] ובמדרשים רבים נקראת התורה בפי שלמה המלך 'אַיֶּלֶת אַהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' [משלי ה, יט] כנח שמצא חן בעיני ה'. התורה מעניקה חן ללומדיה - לא מפני שמשתנים חיצונית, אלא מפני שהלימוד וההליכה בדרך הישרה לאורך זמן מעדנים את אופיו של האדם ומקרינים ממנו נועם וישרות כלפי חוץ.

מנגד, הזהירנו שלמה המלך מפני החן השקרי, החן המזויף והמתעתע שאין בו ישרות: 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל' [משלי לא, ל]. זוהי זעקת שלמה המלך הנכונה ביותר לימינו אנו, כנגד כל ה'פייק ניוז', ידיעות הכזב המצועצעות כאמיתיות. בדורנו, ובפרט לקראת הבחירות הבאות עלינו לטובה, דור הטבול בבינה מלאכותית וביצרים שקריים המייצרים ידיעות כזב שהו בבחינת 'מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר', כדאי לשאוב מכוחותיו וממידותיו אלה של נח.

נח שעמד איתן בניסיונות ובחשבונות הרבים שביקשו בני האדם, ובנוסף ראוי להתבונן בקריטריונים לבחירות, בבחירותיו של בורא עולם: תחילה בחר מכל האנושות בנח הצדיק, התמים והישר. בחלוף עשרה דורות - באבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב. במשה עבדו - 'אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא' [הפטרת בראשית], ובעיקר הוא יתברך - הבוחר בעמו ישראל באהבה.