השר בצלאל סמוטריץ'
השר בצלאל סמוטריץ'צילום: יוסי זליגר, כנס השמרנות הלאומית NATCON

לו היו מפלגות פוליטיות מושכות מצביעים אך ורק על בסיס ביצועי השרים שלהן, מפלגת הציונות הדתית הייתה מובילה את הסקרים בפער ניכר.

קשה לחלוק על כך. בצלאל סמוטריץ', בתפקידו כשר האוצר, ניווט את כלכלת ישראל במיומנות רבה; באופן אולי חסר תקדים בהיסטוריה של מלחמות, הוא הותיר את ישראל במצב פיננסי משופר - עם תוספת חוב מזערית, גידול בהשקעות הזרות, שקל חזק ותחזית חיובית לעתיד. שיעור האינפלציה נשמר ברמה נמוכה ביותר - נמוכה בהרבה מזו שנרשמה במדינות מערביות אחרות.

בתפקידו כשר במשרד הביטחון המופקד על ההתיישבות, ובשיתוף עם שרת ההתיישבות אורית סטרוק, חולל סמוטריץ' מהפכה ביהודה ושומרון: הוא הקים או הסדיר את מעמדם של למעלה מ-100 יישובים חדשים, הרחיב את האוכלוסייה היהודית והפך את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית נוספת לבלתי-סבירה עוד יותר.

כמו כן, יחד עם שרים נוספים ממחנה הימין, הוא חיזק את ידיו של ראש הממשלה נתניהו שלא להיכנע ללחצים - מבית ומחוץ - לסיים את המלחמה בטרם עת, במצב שבו חמאס וחיזבאללה נותרים מועצמים ומוכנים להכות שוב, ואיראן עם גרעיני ערוך לתקיפה.

ישנם שרים נוספים שהפגינו יעילות רבה במשרדיהם - בולט בהם עמיחי שיקלי, שהעניק תוכן ומשמעות מעשית לפעילות המשרד לענייני תפוצות ומאבק באנטישמיות - וזאת בעוד שרוב השרים האחרים מסתפקים באיוש התפקיד בלבד ואינם מותירים חותם של ממש.

אם כן, מדוע מתקשה מפלגת הציונות הדתית למשוך קולות?

אחת הסיבות לכך היא שהציונות הדתית היא קורבן של הצלחתה שלה. ניתן למצוא מועמדים המגדירים עצמם ציונים-דתיים - יהיה הגדרתם למונח אשר תהיה - ברוב המפלגות המתמודדות בבחירות. המנטרה של הציונות הדתית - "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" - היא דגל שרבים מבקשים לאמץ לעצמם; עבור חלקם היא הולמת היטב, ועבור אחרים - פחות. בעוד שהמפלגה הפוליטית נתפסת (בצדק או שלא בצדק) כמפלגה מגזרית וצרה, האידיאולוגיה של הציונות הדתית חלחלה לחלקים נרחבים בציבור והולידה מגוון פרשנויות. יתרה מכך, חלק מהמצביעים הפוטנציאליים שלה רואים בעצמם אנשים קוסמופוליטיים מכדי להצביע למפלגה "דתית".

ישנם מבקרים המתגעגעים לימים עברו, שבהם התמקדה המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל) בסוגיות דתיות כגון כשרות ומקוואות, וישנם המביעים זעם על כך שתחומים אלה (על מנגנוני המינויים וההשפעה הנלווים אליהם) הופקרו לידי מפלגות חרדיות דוגמת ש"ס ודגל התורה. עם זאת, המפד"ל של פעם ספגה לא אחת ביקורת על כך שתפקדה כ"משגיחי כשרות של המדינה הסוציאליסטית", שעה שהגבילה במודע את השפעתה לענייני פולחן והלכה ונמנעה ממעורבות בסוגיות מדיניות וציבוריות רחבות. במקומה של אותה מפד"ל באה כיום מפלגת "הציונות הדתית", המחזיקה במצע נחרץ ושאפתני הרואה את מימוש חזון התורה בהנהגת האומה ובהתוויית דרכה - ולא רק במתן שירותי דת.

סיבה נוספת לכך היא הציפייה ששרים בישראל יביעו את דעתם בכל נושא, גם באלו החורגים מתחום אחריותם הישיר. לעומת זאת, שרים בממשל האמריקאי יודעים להישאר בגבולות תפקידם; לא מצפים משר השיכון להביע את דעתו על המלחמה עם איראן, ושר האוצר אינו מתערב בסוגיות סביבתיות. ריסון כזה אינו קיים בישראל, שבה כמעט כל שר מחזיק בדעות על כמעט כל נושא, ובדרך כלל רואה בעצמו ראש ממשלה פוטנציאלי.

כך למשל, בצלאל סמוטריץ' מרבה להתבטא בנושאים החורגים מתחום סמכותו המיידי - תמיד מתוך השקפה תורנית מבוססת - אך גישה זו מעוררת התנגדות עזה בקרב מי ששואבים את תפיסת עולמם המוסרית פחות מהתורה ויותר מהמערב (כולל יהודים המגדירים עצמם דתיים). יש הרואים בדעותיו עמדות תקיפות חריפות ולוחמניות, אך הפוליטיקאי המצליח שנוקט עמדות מתונות ופשרניות - טרם נולד. וכפי שלמדתי במהלך עשרות שנות עבודתי ברבנות: כאשר אנשים אינם מסוגלים להפריך את דבריך, הם יבקרו את האופן שבו אמרת אותם - הם יעדיפו לעסוק בסגנון על פני המהות.

שאלתי מספר צעירים - כולם בני הציונות הדתית - אילו טענות יש להם או לבני גילם כלפי מפלגת הציונות הדתית, ותשובותיהם היו מאירות עיניים למדי.

המוזרה שבהן הייתה הטענה כי המפלגה מתמקדת יתר על המידה בהתיישבות - טענה מוזרה, שכן מצופה משר ההתיישבות להתמקד בהתיישבות; זאת מבלי להזכיר את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, כמו גם את היתרון הביטחוני העצום הטמון בביתוע הרצף של יישובים ערביים ביהודה ושומרון ובסיכול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית. לצד זאת, עדיין ישנם אנשים המצרים על כך שאספקת השירותים הדתיים הועברה לידי החרדים, וכי בני הציונות הדתית עדיין מתקשים להתמנות לרבני ערים או לדיינים. כולו אמת.

אף אחד מאלה אינו הסיבה העיקרית לכך שחלק מהאנשים חשים אכזבה ממפלגת הציונות הדתית, והטענה המועלית בהקשר זה ראויה למענה. בקצרה, המפלגה סופגת ביקורת על כך שלא עמדה בתוקף על גיוס כללי הכולל גם את החרדים, ועל כך שהיא מגלה סובלנות - ואף שוקלת חקיקה - שתעניק לתלמידי ישיבות פטור משירות בצה"ל או משירות לאומי. אכן, מדובר בפצע פתוח וכואב המפלג את החברה שלנו, ובמיוחד את ציבור הציונות הדתית, ששילם מחיר כבד במיוחד במלחמה המתמשכת, הן בנפגעים והן בנטל שירות המילואים. האם הביקורת הזו הוגנת ומוצדקת?

ראוי להצביע על שתי נקודות. ראשית, חשוב להדגיש שסוגיה זו לעולם לא תיפתר. לעולם. "השקר הגדול" של הקמפיין מגיע מצד אותם פוליטיקאים המצהירים כי יתעקשו על העברת חוק שיחייב גיוס של כולם ללא יוצא מן הכלל. כל זה נשמע מצוין - אלא שחוק כזה כבר קיים. זהו החוק הנוהג כיום. לתלמידי הישיבות היה פטור מכוח החלטת ממשלה, אך תוקפו פג. אין צורך בחוק חדש, אלא רק באכיפת החוק הקיים; כל פוליטיקאי הטוען שיש צורך בחוק כזה ושהוא יעביר אותו - פשוט משקר.

השאלה שיש לשאול היא זו: האם הפוליטיקאים מוכנים לאכוף את החוק אל מול מחאות ציבוריות המוניות (בדומה לאלו של "אנשי קפלן") המשבשות את חייהם של אזרחים מן השורה? האם הפוליטיקאים מוכנים לכלוא את כל המשתמטים? ובכן, ישנם כ-50,000 עד 60,000 גברים החייבים בגיוס אך קיבלו פטור, בעוד שקיבולת בתי הסוהר בישראל עומדת על 20,000 מקומות לכל היותר. עשו את החשבון. ואילו מחבלים תרצו לשחרר מהכלא כדי לפנות מקום לאותם תלמידי ישיבה לשעבר - אשר, אם יחפצו בכך, יוכלו להמשיך וללמוד תורה גם בתוך הכלא?

הבעיה לעולם לא תיפתר באמצעות חקיקה, שכן המפלגות החרדיות קיימות כדי להבטיח שתלמידי תורה לא יגויסו (זאת למרות שאני מתקשה למצוא את המקור התורני הפוטר בני ישיבה מ"מלחמת מצווה" - מלחמה מחייבת למען ארץ ישראל - או ממלחמת הגנה עצמית; אנא אל תצטטו את הרמב"ם, סוף סדר זרעים. אילו הדברים היו תקפים בהקשר זה, הרמב"ם היה משלב אותם ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם"). הפוליטיקאים שלהן הם אמנים בסחבת ובדחיית הקץ ממערכת בחירות אחת לאחרת, מתוך ידיעה ברורה כי בסופו של דבר יימצא הרכב מפלגתי כלשהו שייענה לדרישותיהם כדי לזכות בשלטון.

אפשר לשלול מהם את המימון, את הזכויות ואת ההטבות ולהפוך את חייהם למרים, ובצדק, אך זו אינה התנהגות ההולמת מדינה יהודית - ובוודאי לא כאשר ישנם חילונים רבים המשתמטים משירות ואינם עוסקים בלימוד תורה. הבעיה הופכת לסבוכה וחסרת מוצא כאשר מבינים שהעולם החרדי רואה כיום בשירות בצה"ל חטא, בעוד שהציונות הדתית ואחרים רואים בו מצווה. השינוי לא יבוא מצד אותם רבנים המצהירים בפומבי כי מי שאינו לומד תורה צריך לשרת, אך בשיחות סגורות מדגישים כי ראוי שכולם יעסקו בלימוד וכי הצה"ל מהווה סכנה רוחנית. השינוי יצמח רק מתוך הציבור עצמו, כאשר די אנשים יפתחו תחושת בושה ויחושו אחריות לגורל האומה מעבר לד' אמותיהם. ייתכן שמפלגה חרדית חדשה תוכל לסייע בכך ולהפיח רוח חדשה בקרב הציבור הרחב.

שנית, וכתוצאה מכך, האם האחריות לפתרון הבעיה צריכה להיות מוטלת על מפלגת הציונות הדתית? יש המשיבים בחיוב ואף מתעקשים כי היה עליה לפרוש מהממשלה בשל סוגיה זו, וזאת למרות העובדה שאנו עדיין מצויים במלחמה.

אך זוהי דוגמה קלאסית למה שהכלכלן וההוגה האמריקאי הדגול תומאס סואל כינה "חשיבה של שלב ראשון". בוודאי, הם עוזבים את הממשלה וממשלת הימין נופלת. ההרגשה נהדרת. הם השמיעו אמירה ברורה. הם יכולים לטפוח לעצמם על השכם. ואז מה? זהו השלב השני. מה משתנה? האם עדיף שתקום ממשלת שמאל שעדיין שבויה ב"קונספציה", כזו שהייתה מסיימת את המלחמה בטרם עת ובכך מסכנת את עתידנו? ממשלת שמאל המקדמת מדיניות המנוגדת לעצם הישרדותנו, עוינת לתורה ואדישה לישראל כמדינה יהודית? ממשלת שמאל המייחלת ל"אוסלו" נוסף ולגירוש יהודים מיהודה ושומרון, ושתיקח את כלי הנשק המוחזקים כיום ברישיון על ידי 300,000 ישראלים נוספים? ועדיין לא יהיה חוק גיוס לכל, שכידוע - אין בו כל צורך, כיוון שהוא כבר קיים!

חשיבה של שלב ראשון תמיד מעניקה תחושה טובה, אך מותירה את הדוגלים בה במצב גרוע יותר. חשיבה של שלב שני - היכולת לראות את תוצאות מעשינו בטרם נפעל, "הרואה את בנולד" - היא ההגדרה שנתנו חכמים (מסכת תמיד ל"ב ע"א) לאדם חכם.

מי שמבקרים בחריפות את מפלגת הציונות הדתית על כך שלא פרשה מהממשלה, צריכים לשקול מה היו ההשלכות לו הייתה עושה זאת: מתן רוח גבית לאויבינו, הפיכת הקרבות המלחמה לחסרות משמעות, וסיכון האופי היהודי של המדינה. ועדיין - לא היה מושג גיוס לכל. דבר לא השתנה - אבל ההרגשה הייתה טובה... עד שהיא הפסיקה להיות כזו.

פרישה פזיזה מהממשלה על רקע סוגיה זו הייתה מתפרשת כהתקף זעם ולא כמהלך מדיני; כתיאטרליות מזיקה במקום עשייה מהותית ובנויה; כצעד פופוליסטי אך חסר מחשבה. למרבה המזל, מפלגת הציונות הדתית לא נכנעה ללחץ, גם כשהנושא נותר שנוי במחלוקת בקרב קהל הבוחרים הטבעי שלה. לעתים ישנו מחיר פוליטי להתנהלות בוגרת ולעשיית הדבר הנכון.

אין אדם או מפלגה החסינים מביקורת, אך ראוי תמיד לגלות כבוד כלפי מי - כלשונו של הנשיא תאודור רוזוולט - משרתים את הציבור במסירות ונאמנים לערכיהם. "לא המבקר הוא הקובע; לא האיש המצביע על האופן שבו הגיבור מועד, או על המקום שבו יכול היה העושה במלאכה לפעול טוב יותר. ההערכה שמורה לאדם הנמצא בפועל בזירה, שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם..."

הפוליטיקה אינה עניין פשוט או משחק ילדים; היא כרוכה בדרך כלל בפשרות המותירות רבים לא מרוצים, ואף פוגעות בתדמיתם של המתפשרים עצמם. עם זאת, זוהי הדרך היחידה להשיג התקדמות ולקדם את ערכינו - גם אם הדבר נעשה בהדרגה. אילו החלטות רגישות ולא פשוטות, אבל סבירות לחלוטין למרות הביקורת.

על קהל הבוחרים הטבעי של המפלגה הציונית-דתית לשוב הביתה, במקום לרדוף אחר אשליות בדמות פוליטיקאים חדשים ומפלגות חדשות, המבטיחים הרים וגבעות אך אינם מקיימים דבר. קהל זה מורכב מאנשים המוקירים את העיקרון של "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".

המחבר הוא רב ועורך דין המתגורר בישראל, מלמד תורה במודיעין, המכהן כחוקר בכיר ב"מרכז ירושלים למדיניות יישומית", כסגן נשיא בישראל בארגון "הקואליצייה לערכים יהודיים", ומחבר ששה ספרים, כולל "צדקה ממני - האתיקה היהודית של אחריות אישית" (הוצאת גפן)