יש משהו כמעט סמלי בעובדה שאחד הסמלים הבולטים ביותר של תפיסת הביטחון הישראלית בעשורים האחרונים הוא הגדר.
גדר בעזה. גדר בגבול הצפון. גדר במזרח. גדרות סביב יישובים. גדרות חכמות, גדרות גבוהות, מצלמות, חיישנים, מכשולים תת־קרקעיים ומערכות שעולות מיליארדים.
בכל פעם שהאיום גבר - הגבנו בעוד גדר. בכל פעם שהגדר התיישנה - בנינו גדר משוכללת יותר. וב־7 באוקטובר 2023 בא האויב, פרץ את הגדר - ויחד איתה פרץ גם את האשליה שעליה בנינו את ביטחוננו במשך עשרות שנים. כי גדר איננה תפיסת ביטחון.
מפלגת זהות - מחזירים את המדינה לעם. לפרטים נוספים>>>
גדר היא בסך הכול ביטוי פיזי לתפיסת עולם. והתפיסה שמאחוריה אומרת דבר פשוט מאוד: אנחנו כאן, הם שם, ואין לנו כוונה לשנות את המציאות שמעבר לגדר. אנחנו רק מבקשים שהיא לא תגיע אלינו. פעם קראו לזה בגאווה "וילה בג'ונגל". זה נשמע מצוין. וילה היא מקום נעים, מסודר ומתורבת. הג'ונגל פראי ומסוכן. צריך רק להקים סביב הווילה חומה מספיק גבוהה - והכול יהיה בסדר. אלא שהג'ונגל לא קיבל את החלוקה הזאת. הוא לא התכוון להישאר בצד שלו של הגדר.
מדינה שמתגוננת לנצח
כאן נמצא שורש הבעיה. במשך שנים התרגלנו לחשוב שהשאלה הביטחונית המרכזית היא כיצד להגן על עצמנו מפני האויב. אבל עם שרוצה לחיות בארצו אינו יכול להסתפק בשאלה כיצד להתגונן מפני אויביו. הוא חייב לשאול כיצד הוא מביס אותם.
יש הבדל תהומי בין שתי השאלות.
מי שכל מטרתו היא להתגונן בונה חומות, מפתח מערכות התרעה, משכלל את כיפת ברזל, מחפש עוד סיכול ועוד מודיעין וממתין לפעם הבאה.
מי שמתכוון לנצח שואל שאלה אחרת לחלוטין: מה צריך לקרות כדי שלאויב לא תהיה עוד היכולת - ובסופו של דבר גם לא הרצון - לפתוח בסבב הבא?
זו אינה סמנטיקה. זו תפיסת עולם.
וכאשר הניצחון חדל להיות מטרתו הברורה של הכוח הצבאי, אנחנו מקבלים בדיוק את המציאות שבה אנו חיים: נכנסים ויוצאים. כובשים ונסוגים. משמידים תשתיות ומאפשרים להן להיבנות מחדש. מגייסים מילואים, משחררים אותם - ומגייסים אותם שוב. עוד סבב. ועוד סבב. עוד צו שמונה. עוד משפחה שמנהלת את חייה בלי אבא במשך חודשים. עוד עסק שמנסה לשרוד בזמן שבעליו נלחם.
עוד ילד בעוטף שלומד לזהות התרעה לפני שהוא יודע לקרוא. ואז אנחנו מתפלאים מדוע הציבור מותש.
אבל הציבור הישראלי אינו מותש מן המאמץ. הוא מאס בחוסר התכלית.
הבעיה איננה שחסר לנו כוח
ישראל איננה מדינה חלשה. יש לנו צבא אדיר, לוחמים מופלאים, טכנולוגיה שאין כמעט לאף מדינה בעולם, מודיעין, חיל אוויר, תעשיות ביטחוניות וכלכלה שמצליחה פעם אחר פעם להתאושש ממה שמוטל עליה.
ובכל זאת, שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מול אותם איומים. מדוע? מפני שהבעיה איננה שחסר לנו כוח. הבעיה היא שאיבדנו את הלגיטימציה הפנימית להשתמש בכוח כדי להכריע. אנחנו מוכנים להילחם כדי לעצור טילים. מוכנים לפעול כדי לסכל פיגוע. מוכנים לצאת למבצע כדי להשיב את השקט.
אבל השקט איננו ניצחון. שקט הוא בסך הכול פרק הזמן שבין המלחמה הקודמת למלחמה הבאה, כל עוד האויב נשאר במקומו, מתחמש מחדש וממשיך להאמין שבסופו של דבר יצליח. מי שמוכר לכם "שקט" בלי הכרעה, מוכר לכם למעשה את הסבב הבא.
חיי החיילים שלנו אינם סעיף משפטי
השינוי הנדרש איננו רק מבצעי. הוא בראש ובראשונה מוסרי. מדינה יהודית שולחת את בניה להילחם כדי להגן על אזרחיה ולהביס את אויביה. מכאן נגזרת גם החובה המוסרית שלה כלפי הלוחמים שהיא שולחת לקרב. חיי חיילי צה"ל חייבים לעמוד בראש סדר העדיפויות של מי שמתכנן את הלחימה.
לא מפני שחיי אדם אחרים חסרי ערך, אלא מפני שמדינה ששולחת את ילדיה אל שדה הקרב מחויבת קודם כול להם. אסור לה להפוך את החייל הישראלי למי שנדרש לשאת על כתפיו גם את האחריות לחייו שלו וגם את האחריות שמטיל עליו האויב כשהוא פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית. צבא שנכנס למלחמה צריך לקבל מן הדרג המדיני יעד שאפשר להבין במשפט אחד:
לנצח!
מפלגת זהות - מחזירים את המדינה לעם. לפרטים נוספים>>>
לא "לצרוב תודעה". לא "לשפר את המציאות הביטחונית". לא "להחזיר את ההרתעה". לנצח.
ניצחון הוא מצב
המילה "ניצחון" נשחקה בשנים האחרונות משום שהפוליטיקאים הפכו אותה לסיסמה. אבל ניצחון איננו סיסמה ואיננו נאום. ניצחון הוא מצב שבו האויב שהחל במלחמה איבד את יכולתו להמשיך אותה.
מצב שבו אזרח ישראלי אינו צריך לתהות מתי יגיע הסבב הבא. מצב שבו תושב שדרות אינו תלוי בהחלטתו של ארגון טרור כדי לדעת אם ילדיו יישנו הלילה במיטותיהם. מצב שבו חקלאי בגליל ובנגב יודע שהמדינה היא הריבון בשטח.
מצב שבו מי שחוטף יהודי אינו לומד שחטיפה היא השקעה משתלמת. ומעל הכול - ניצחון הוא מצב שבו האויב מבין שהניסיון להשמיד אותנו אינו מקרב אותו למטרתו אלא מרחיק אותו ממנה.
רק משם יכול להתחיל שלום אמיתי מתוך עוצמה. כי כשאין ניצחון - המלחמה לעולם אינה נגמרת. וכשהמלחמה אינה נגמרת - גם השלום אינו יכול להתחיל.
הגיע הזמן לצאת מן הגדר
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אסור לנו להסתפק בתיקון הגדר שנפרצה. אם כל מה שנעשה הוא לבנות אותה מחדש - גבוהה יותר, עמוקה יותר, יקרה יותר וחכמה יותר - לא למדנו דבר. השאלה איננה כיצד נבנה גדר שהאויב לא יצליח לפרוץ. השאלה היא כיצד ניצור מציאות שבה מעבר לגדר לא צומח שוב כוח שמתכונן במשך שנים לרצוח את ילדינו.
זה דורש מאיתנו הרבה יותר מטכנולוגיה. זה דורש אמונה בצדקת הדרך שלנו. זה דורש חזרה אל מושגים שהתרגלנו להתבייש בהם: אויב, הכרעה, ריבונות, התיישבות וניצחון.
ובעיקר, זה דורש מאיתנו להפסיק לחשוב כמו אורחים שמנסים להגן על הווילה שלהם בתוך ג'ונגל - ולהתחיל לחשוב כמו עם שחזר הביתה.
העם הזה כבר שילם מחיר עצום. הלוחמים נתנו הכול. המשפחות נתנו הכול. בעלי העסקים, אנשי המילואים, תושבי העוטף והצפון - נתנו הכול.
אסור לבקש מהם עוד סבב. מגיע להם שהמאמץ הזה יוביל למקום כלשהו. מגיע לילדים שלנו לגדול במדינה שאינה מחכה למלחמה הבאה. מגיע לנו לנצח והגיע הזמן לנצח!
מפלגת זהות - מחזירים את המדינה לעם. לפרטים נוספים>>>