בפרשה, נח מצטווה לבנות תיבה שתגן על המשפחה שלו ועל בעלי החיים מפני המבול. בתוך המציאות הסוערת שמסביב, התיבה הופכת למקום מוגן שמאפשר לחיים להמשיך להתקיים.
אני חושבת שיש כאן נקודה שיכולה ללמד אותנו משהו גם על החיים שלנו.
לפעמים האנשים הקרובים אלינו עוברים מבול משלהם. ילד מתמודד עם קושי, בן הזוג מוטרד, חברה משתפת בכאב, ואנחנו, מתוך אהבה ורצון לעזור, מרגישות שהסערה שלהם נכנסת גם אלינו. אנחנו דואגות, חושבות בלי סוף, מנסות למצוא פתרונות ולפעמים אפילו מרגישות שאם הם לא רגועים, גם אנחנו לא יכולות להיות רגועות.
נח מלמד אותנו שאפשר להיות בתוך מציאות של מבול, בלי שהסערה בחוץ תסעיר אותנו מבפנים.
נח לא יכול היה לעצור את הגשמים או לשלוט במים שהציפו את העולם. הוא גם לא היה יכול לשנות את המציאות. התפקיד שלו היה לבנות תיבה, לשמור על החיים שבתוכה ולאפשר להם לעבור את התקופה הסוערת.
גם בחיים שלנו, בדרך כלל אנחנו לא יכולות לשנות את מה שאדם קרוב אלינו עובר. אנחנו לא יכולות לפתור עבורו כל קושי, למנוע ממנו כל אכזבה או להעלים את כל הכאב שלו. אבל אנחנו כן יכולות לבנות בתוכינו תיבה, מקום פנימי יציב, שמאפשר לנו להקשיב, להכיל ולעזור, להיות לעוגן בלי להיסחף לתוך הסערה.
זה לא אומר להיות אדישות או להתרחק מהכאב. להפך. דווקא כשאנחנו מצליחות להישאר יציבות, אנחנו יכולות להיות שם באמת עבור מי שזקוק לנו. לא מתוך בהלה, לא מתוך תחושה שאנחנו חייבות להציל את כולם, אלא מתוך נוכחות, אהבה ואמונה ביכולת של האחר להתמודד.
ללמוד לבנות בתוכנו תיבה זה בעצם ללמוד להיות קרובות לכאב של אחרים, להושיט יד כשצריך, ועדיין לשמור על המקום הפנימי שמאפשר לנו להיות עוגן גם כשהמים סוערים.
אז בפעם הבאה שמישהו קרוב אלינו נסער, אולי כדאי לעצור לרגע ולשאול: האם אני עוזרת לו לעבור את המבול, או שכבר נסחפתי לתוכו בעצמי?
הכותבת היא מאמנת NLP ומורה באולפנת הללי