בגיל 103 הביט וולטר בתצלומי עברו וראה בהם אזהרה לעתיד. במקלט סמוך לשער יפו בירושלים הקרין לפני קהל תמונות מגרמניה של ילדותו בשנות השלושים: רחובות מוכרים, עולם שנדמה בטוח. ואז הסיט את מבטו מן המסך ואמר בשקט: "מה שקורה באירופה היום מזכיר לי את גרמניה ב־1937."
אבל וולטר אינו חי רק בעבר. הוא מתכנן לצנוח ממטוס כדי לגייס כסף למען חיילים בודדים בישראל - צעירים וצעירות המשרתים בצה"ל ללא תמיכה משפחתית קרובה בארץ. כמעט מאה שנה מפרידות בין ילדותו בגרמניה לבין חייהם בישראל, אך המחווה שלו מחברת ביניהם: מי שראה את אירופה מפנה עורף ליהודים מבקש כעת לסייע למגיניה של מדינה יהודית.
וולטר יודע שהשנאה אינה מכריזה מראש לאן פניה מועדות. היא מתחילה במילים, זוכה ללגיטימציה בשיח הציבורי, ובהדרגה הופכת שכנים לזרים. וולטר אינו יודע אם ההיסטוריה תחזור על עצמה, אך הוא מכיר היטב את השפה שבה היא עלולה להתחיל.
אזהרתו של וולטר מעוררת מחדש שאלה שליוותה את הקיום היהודי בגלות, שאלה של שייכות וקבלה, המרחפת גם מעל הבית המבודד בסיפורו של ש"י עגנון: 'מה עושה כאן יהודי? עגנון חושף את שבריריותה של שייכות התלויה ברצונו של אחר, ואת הסכנה שבשכחה עצמית של האורח. הרב יוסף דב סולובייצ'יק מציע דרך לבנות שייכות הנשענת על אחריות משותפת ועל ייעוד.
הבית ביער
בסיפורו של עגנון "האדונית והרוכל" מגיע יוסף, רוכל יהודי נודד, אל ביתה המבודד של הילני, אישה נוצרייה הקונה ממנו סכין ציד. לאחר שהוא תועה ביער, הוא שב אל דלתה וזוכה למחסה. הכנסת האורחים הופכת בהדרגה לקרבה אינטימית, ויוסף מוצא בחום ביתה מפלט מחוסר הוודאות של חיי הנדודים.
הוא מתחיל לשכוח את העולם שממנו בא. קיום מצוותיו הולך ונחלש, זהותו מיטשטשת, והזר מתחיל לדמות שהוא בביתו. אלא שחיבתה של הילני מסתירה סוד נורא: היא טרפה את בעליה הקודמים, ויוסף נועד להיות קורבנה הבא. הסכנה ליוסף טמונה לא רק בתאבונה הנסתר של הילני, אלא גם בנכונותו לוותר על שורשיו תמורת חום ביתה, מבלי להבין שמחסה אינו בהכרח בית, וקרבה אינה מבטיחה שייכות.
לילה אחד, בהיעדרו של יוסף, היא נועצת את הסכין במיטתו הריקה, משוכנעת שהוא ישן מתחת לשמיכות. בטירופה היא פוצעת את עצמה פציעה קטלנית. יוסף חוזר, מוצא אותה גוססת, ולבסוף מניח את גופתה על הגג הקפוא, שם יורדות ציפורים אל שרידיה. אחר כך הוא אוסף את סחורתו ושב לחיי הנדידות.
הסיוט של עגנון נקרא גם כמשל לגלות ולניכור רוחני. יוסף מאמין שהקרבה להילני תמחק את הגבול בין אורח למארחת, ושבוויתור על ייחודו יוכל למצוא את השייכות שאליה הוא משתוקק. בעולם הסיפורי, המעוצב במכוון כסיוט, גם כשהוא מדמה שמצא בית, זכותו להישאר בו נתונה לחסדיה של בעלת הבית.. מתחת לחום הבית רוחשת השאלה: באיזו זכות נמצא כאן יוסף? שני איומים שלובים זה בזה: מבחוץ, שייכות התלויה ברצונו של אחר; ומבפנים, אובדן הזהות בניסיון לזכות באותה שייכות..
הוא מצא קורת גג, אך לא בית שיוכל לקרוא לו שלו.
האשליה האירופית
אותה שאלה הדהדה בפרשת דרייפוס. אלפרד דרייפוס היה קצין צרפתי פטריוטי, שהשתלב היטב בתרבות הרפובליקה ובמוסדותיה. אולם כאשר הורשע לשווא בבגידה בשנת 1894, על סמך ראיות קלושות ומזויפות ובאווירה רוויית דעות קדומות, בעיני רבים, עצם יהדותו העניקה להאשמה מראית עין של אמינות.
"אני מאשים.!" של אמיל זולא, שפורסם בשנת 1898, חשף לא רק עוול משפטי אלא גם את כישלונה המוסרי של חברה שהכריזה על שוויון, ובה בעת הניחה לדעות קדומות לקבוע מי באמת שייך אליה. פרשת דרייפוס הסתיימה בזיכויו הסופי בשנת 1906, לאחר מאבק ציבורי ממושך למענו. אולם עצם האפשרות שאזרח צרפתי נאמן יוקע כבוגד בשל יהדותו המחישה את מגבלותיה של האמנציפציה. תיאודור הרצל, שסיקר את הפרשה, היה מן ההוגים שהגיעו למסקנה כי עתיד היהודים מחייב גם פתרון מדיני משלהם.
דרייפוס העניק לצרפת את נאמנותו; יוסף העניק להילני את אמונו. אף אחד מהם לא יכול היה להבטיח בכך את קבלתו .שייכות הנשענת על רצונם של אחרים היא שייכות מותנית.
האנטישמיות ניזונה מסתירה מתמדת: היהודי מואשם בהיבדלות ומגונה כשהוא מתבולל; בזים לו בשל חולשתו וחוששים מפני כוחו. הסתירות אינן מקריות. תפקידן אינו להסביר את היהודי, אלא להוציאו מן הכלל.
אורח שני - עגנון ב־2026
דמיינו גרסה חדשה של סיפור עגנון, הנכתבת ב־2026. אל ביתה של הילני מגיע אורח שני, אדם שנמלט מארץ רחוקה ונושא עמו פצעים משלו. כמו יוסף, גם הוא מבקש מקלט. אך מצוקתם המשותפת אינה מולידה סולידריות: האורח החדש מביט ביוסף בחשד, שבוי בהאשמות שהביא עמו, ומפקפק בזכותו להימצא בבית. הילני עצמה מתרעמת על השינויים סביב שולחנה. שלושה דיירים חולקים קורת גג, אך לא תחושת שייכות. האורח השני הוא ביטוי לפרדוקס אנושי: גם מי שנזקק בעצמו למחסה עלול לשלול מאחר את זכותו אליו.
לילה אחד רואה האורח את הילני עוברת במסדרון, סכין בידה, בדרכה אל חדרו של יוסף. הוא מבין לאן היא הולכת, ושותק: מי שביקש מחסה למד לראות באורח אחר פולש. הילני נועצת את הסכין במיטה הריקה, משוכנעת שהוא ישן בה, ופוצעת את עצמה פציעה קטלנית.
יוסף חוזר, מניח את גופתה של הילני על הגג הקפוא ושב לנדודיו. האורח נשאר. הילני מתה, אך החשד כלפי היהודי מוסיף לחיות: העוינות מעולם לא הייתה תלויה בה. זו אינה עלילתו של עגנון, כמובן, אלא ניסוי מחשבתי על האופן שבו עוינות עוברת בין דיירי אותו בית.
לאנטישמיות באירופה כיום יש מקורות שונים: הימין הקיצוני, זרמים בשמאל הקיצוני ותנועות אסלאמיסטיות. אין זהות בין המניעים וההיסטוריות שלהם, ואף על פי כן, יהודים עשויים להיתקל בעוינות מצד מחנות היריבים זה לזה וכל אחד מהם שואל, בדרכו: מה עושה כאן יהודי?
הגאוגרפיה של השנאה
ההיסטוריה העניקה לשאלה הזאת גאוגרפיה חדשה ואכזרית. במשך דורות נאמר ליהודי אירופה לעזוב ולשוב לארץ אבותיהם. כיום יש מנהיגים פלסטינים הדורשים מיהודים ישראלים לנטוש את מולדתם ולחזור לאירופה - היבשת שרדפה אותם ובסופו של דבר רצחה מיליונים מהם.
ליהודי שנאמר לו בעבר "לך לפלשתינה" נאמר כעת, לעיתים, "חזור לאירופה". היעד מתחלף, אך המסר נשאר: מקומך במקום אחר.
יוסף המקראי הכיר את הפרדוקס הזה. הוא הציל את מצרים מרעב והגיע לפסגת השלטון, אולם כעבור דורות, "וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף" (שמות א', ח'). צאצאיו של מושיע מצרים הפכו לעבדיה. במצרים למד העם היהודי לראשונה שקבלת פנים יכולה לפקוע.
הרב סולובייצ'יק וברית הייעוד
אל יוסף.המקראי והעגנוני, מצטרף יוסף שלישי. הרב יוסף דב סולובייצ'יק. הרב הכיר בכוחה של הרדיפה לקשור יהודים זה לזה, אך סירב להניח לרודפיהם להגדיר את זהותם. ב"קול דודי דופק", שנכתב ב־1956, שנים ספורות לאחר הקמת המדינה, הוא הבחין בין ברית גורל, שיסודה בחוויית מצרים, לבין ברית ייעוד, שיסודה במעמד סיני.
ברית הגורל מאחדת יהודים מפני שהאיום המופנה כלפיהם אינו מבחין ביניהם. ברית הייעוד מחברת אותם מתוך בחירה: ההכרה שהם שותפים לאחריות ולעתיד משותף.
זו אחדות הנולדת ממחויבות, לא רק מזיכרון הכאב אלא גם מתכלית משותפת. היא אינה דורשת אחידות בדעות; היא דורשת שהמחלוקת לא תבטל את האחריות ההדדית.
ברית הייעוד היא גם התרופה לסכנה השנייה שבסיפורו של עגנון. יוסף לא נחלש רק משום שהילני איימה עליו, אלא משום שלא החזיק בדבר שיעגן אותו: לא קהילה, לא מצווה מחייבת, לא שותפים לדרך. ברית הייעוד מציעה את מה שיוסף איבד בדרכו: זהות המעוגנת במורשת, במחויבות ובשותפות גורל, שאינה תלויה בחסדיו של אחר.
בישראל מקבל האתגר הזה משנה תוקף. העם היהודי שב וזכה בריבונותו, אך נותר מפולג בשל סכסוכים פוליטיים, דתיים ואידאולוגיים. הריבונות היהודית מעניקה לעם היהודי בית לאומי שבו אין עצם קיומו תלוי ברשותו של מארח. אך היא אינה פותרת את שאלת הייעוד: כיצד הופכים שייכות לאומית לאחריות יהודית ומסורת משותפת? חומותיה של מולדת עשויות להגן על תושביה מפני אויבים מבחוץ, אך רק אחריות הדדית ברוח ישראל סבא יכולה לשמור על הבית פנימה.
הבית שנותר
וולטר, בן 103, זוכר כיצד רחוב מוכר באירופה יכול להפוך בן לילה למקום מנוכר. ובכל זאת הוא מתכונן לזנק ממטוס למען חיילים צעירים המגינים על מדינה שבה השייכות היהודית אינה תלויה ברשותו של בעל בית זר. הקפיצה המתוכננת מחברת בין פגיעותו של היהודי באירופה של 1937 לבין האחריות הכרוכה בריבונות יהודית.
יוסף של עגנון נמלט מן הבית הרצחני ושב ליער, אל נדודיו. יוסף בן זמננו אינו חייב לשוב ליער; הוא יכול לשוב לירושלים. אך הריבונות לבדה אינה סוף המסע. ברית הייעוד תובעת מיהודים, גם כשהם חלוקים בדעותיהם, לשמור יחד על המסורת, המורשת והבית ששבו ובנו.
יצחק דוד גולדברג הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין