עמית סגל אמר השבוע בוועידת ערוץ 7 חצי ברצינות חצי בציניות כי "הפוליטיקה עוסקת בשלושה נושאים: כוח, כוח וכוח". לא תובנה מרעישה במיוחד, אבל נדמה שדווקא בציונות הדתית נוטים לפעמים להתעלם ממנה.
סגל הצביע על נתון מסקרן: משקלו הפוליטי של הציבור הישראלי המגדיר עצמו דתי לאומי שווה ערך בין 15 ל-18 מנדטים, אלא שחלק ניכר ממנו בוחר להעניק את קולו למפלגות אחרות שסדר היום שלהן לא ממש חופף לסולם העדיפויות המגזרי.
ומכאן לשאלה המתבקשת: לאן הולך הכוח האלקטורלי של הציבור הציוני דתי, ובעיקר, מי קובע לאילו מטרות הוא יופנה?
התופעה מרתקת. חוקרים חרוצים יכולים לבנות עליה תזות ומחקרים. בציבור החרדי, על אף המחלוקות הפנימיות, ההשתייכות הפוליטית נתפסת במידה רבה כחלק מהמחויבות לעולם הערכים המגזרי. אדם אינו מצביע רק בעד מועמד שמוצא חן בעיניו, אלא גם בעד מערכת ערכים שהוא מבקש לשמור עליה. זו תפיסה שיש לה מחירים וחסרונות, אבל גם היגיון ברור.
בציונות הדתית צמחה תפיסה אחרת. לצד נטילת אחריות על המדינה כולה - בצבא, באקדמיה, בתקשורת, ואיפה לא - גם בקלפי, חלק ניכר מהציבור בוחר שלא להצטופף במסגרת מגזרית.
נכון, הציונות הדתית אינה סובלת ממחסור בנציגים בפוליטיקה הישראלית. כמעט כל מפלגת ימין ומרכז תמצאו נציגים מוכשרים שצמחו בבתי המדרש של הציונות הדתית. מבחינה זו, הציבור הזה הצליח להשתלב כמעט בכל מוקדי הכוח הפוליטיים.
אבל בסופו של יום, במשא ומתן קואליציוני, לא רק שאי אפשר לקבל הכול, אי אפשר אפילו לדרוש הכול. כל מפלגה נאלצת לבחור על אילו נושאים להניח את מלוא כובד משקלה. מי שמתעקש על הכול, עלול לגלות שבסוף לא השיג כמעט דבר.
וזה בדיוק ההבדל בין מפלגה מגזרית למפלגה כלל-ישראלית. כשש"ס או יהדות התורה נכנסות למשא ומתן קואליציוני, הן יודעות היטב בשם מי הן יושבות סביב השולחן ומה מצופה מהן להביא הביתה. לעומת זאת, במפלגה לא סקטוריאלית, גם אם יש בין מצביעיה - ואפילו בין נציגיה - אישים ראויים בני הציונות הדתית, כשהמשא ומתן מגיע לסעיפים הקשים ולוויתורים הכואבים, המפלגה מחויבת לציבור רחב ומגוון, שסדר העדיפויות שלו אינו בהכרח סדר העדיפויות המגזרי.
די להתבונן בסוגיות הנוגעות לחינוך הדתי, למעמד הרבנות, להתיישבות ולצביונה היהודי של המדינה. גם פוליטיקאי דתי במפלגה כללית עשוי לראות בהן נושאים חשובים מאין כמותם. אבל כאשר הברירה היא בין הדרישות הללו לבין סוגיות הליבה שהיוו קלף בחירות מרכזי של המפלגה, מי מבטיח שדווקא הן יזכו לעדיפות?
מפלגה מגזרית אינה ערובה להישגים, ובוודאי שאין לה מונופול על הערכים שהיא מייצגת. אבל יש לה יתרון מובנה אחד: היא יכולה להציב בראש רשימת הדרישות את הנושאים לשמם נשלחה לכנסת. במפלגה כללית, אותם נושאים צריכים להתחרות בשורה ארוכה של אינטרסים אחרים.
ואולי הוועידה עצמה המחישה את הסוגייה טוב יותר מכל סקר.
מי שעוד הטיל ספק מהו כלי התקשורת המשפיע ביותר בציונות הדתית, יכול היה לקבל תשובה במבט חטוף על האולם: ראשי מפלגות לצד אנשי תקשורת ובכירים במגזר העסקי והפרטי נהרו לוועידת ערוץ 7. כולם ידעו לאן צריך להגיע כדי להשפיע.
לכאורה, ערוץ 7 יכול היה להיות מדור מגזרי בתוך אתר חדשות ישראלי גדול. כמה כתבים חובשי כיפה, כותרות בנושאי ההתיישבות וטור שבועי על פרשת השבוע במבט של תורה ארצישראלית. אבל לא, הציבור הדתי-לאומי מבקש בית; מקום שמדבר בשפתו, מכיר את ערכיו ואינו זקוק לאישור מאחרים כדי להציב אותם בראש סדר היום. בהתאם לכך, נבנים מוקדי הכוח וההשפעה.
אז אולי נכון שיהיה לציבור הדתי לאומי גם בית פוליטי גדול ומשמעותי שיקדם את ערכיו ללא כל צורך להתנצל? נקודה למחשבה.