לא מדובר בעוד ויכוח בין ימין לשמאל. מדובר בשאלות הנוגעות ליסודות הדמוקרטיה הישראלית, לאמון במערכת המשפט, לביטחון המדינה ולמחיר שמשלמים אזרחי ישראל כאשר בעלי הכוח מקבלים החלטות הרות גורל.
אפשר להתנגד לנתניהו. אפשר לתמוך בהחלפת הממשלה. אבל אי אפשר לדרוש מהציבור להתעלם מעובדות, מעדויות ומסימני שאלה רק מפני שהן אינן מתיישבות עם העמדה הפוליטית שלו.
הפרשה הראשונה: משפט נתניהו - מי פיקח על החוקרים, ומי פיקח על התביעה?
משפט נתניהו חדל מזמן להיות רק משפטו של ראש ממשלה. הוא הפך למבחן של מערכת אכיפת החוק עצמה.עדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, מעלה שאלות קשות על הדרך שבה נפתחה החקירה, על הפיקוח עליה ועל התשתית שעליה הושתתו כתבי האישום.
לפי הדיווחים על עדותו, מנדלבליט נשאל על היכרותו עם כתב החשדות ועם 315 הפריטים שנכללו בו, על פעולות חקירה שלא אישר או שלא ידע עליהן בזמן אמת, ועל השאלה אם החקירה התנהלה בגבולות האישור שניתן לפתיחתה. הדברים מצטרפים לפרסומים על קשיים בתיעוד האישורים ועל פעולות חקירה שההגנה טוענת כי נעשו שלא כדין. אלה אינן שאלות שוליות. הן נוגעות ללב ההליך הפלילי: מי קיבל את ההחלטות, על סמך מה, מי פיקח על החוקרים והאם נשמרו גבולות הסמכות שהדין מחייב.
הצטברות השאלות והעדויות מחייבת תשובות. אי אפשר לפטור את כולן כטענות הגנה שגרתיות של נאשם. גם התנהלות התביעה בבית המשפט מעוררת תהיות, ובכללן הערות השופטים בנוגע לקשיים בסעיף השוחד והאפשרות שעלתה לסגת ממנו. הערות השופטים אינן הכרעה בחפותו של נתניהו, אך הן מחייבות לבחון את הפער בין חומרת האישומים שהוצגו לציבור לבין התשתית הראייתית שהצליחה התביעה להציג.
כאן בדיוק נחשפת הבעיה: חלקים בתקשורת מעדיפים למסגר את המשפט כמאבק פוליטי בין נתניהו למתנגדיו, במקום לעסוק בשאלות המשפטיות והעובדתיות עצמן. הציבור שומע שוב ושוב מי בעד נתניהו ומי נגדו, אך פחות מדי דיון בשאלה אם רשויות החקירה פעלו כחוק ואם מנגנוני הפיקוח מילאו את תפקידם.
אין צורך להיות שופט כדי להבין את חומרת השאלות. צריך רק לסרב להאמין שמערכת אכיפת החוק אינה יכולה לטעות, לחרוג מסמכות או להיכשל בפיקוח.
אם יתברר שהחקירה חרגה מהאישורים שניתנו לה, כפי שעולה מהעדויות השונות, שפעולות נעשו שלא כדין או שהפיקוח עליה היה לקוי באופן מהותי, יהיה צורך לבחון את ההשלכות על הראיות ועל ההליך כולו. שלטון החוק אינו מעניק לאיש חסינות מביקורת - גם לא למי שאמורים לאכוף אותו.
הפרשה השנייה: 7 באוקטובר - העובדות שלא ניתן להתעלם מהן
כיצד הצליח חמאס להפתיע את ישראל במתקפה בסדר גודל כזה? כיצד קרס מערך ההגנה? כיצד מתיישבות ההתרעות שקדמו למתקפה עם חוסר המוכנות בשטח? מדוע לא ניתן מענה מספק לדיווחי התצפיתניות ולסימנים החריגים לאורך הגבול? ומה מסביר את הזמן שחלף מפרוץ המלחמה ועד להפעלת כוחות בהיקף הנדרש?
המידע המודיעיני לא נעדר לחלוטין. תוכנית התקפה רחבת היקף של חמאס, שנודעה לימים בשם "חומת יריחו", הייתה מוכרת במערכת הביטחון עוד לפני המתקפה, והתרעות וסימנים נוספים הצטברו לאורך השנים. עצם קיומם אינו מוכיח שכל הדרגים הבינו את משמעותם, אך הוא מחייב לברר כיצד נותחו, למי הועברו ומה נעשה בעקבותיהם.
הפער בין המידע שהיה בידי המערכת לבין התוצאה בשטח מחייב חקירה שאינה מסתפקת במילים כמו "קונספציה" או "כשל מערכתי". צריך לשחזר את שרשרת האירועים: מי ידע מה, מתי ידע, מי התריע, מי קיבל החלטות, אילו פקודות ניתנו ומדוע לא פעלו הכוחות בזמן.
הדמיון למלחמת יום הכיפורים מטריד. גם אז קרסו הערכות מוקדמות מול המציאות, והמדינה שילמה מחיר דמים כבד. ההיסטוריה מלמדת עד כמה מסוכן מצב שבו תפיסת עולם של מקבלי החלטות גוברת על סימני אזהרה.
אבל ב-7 באוקטובר התוצאה הייתה מחרידה: כ-1,200 בני אדם נרצחו, 251 נחטפו, ומאות חיילים נפלו בהמשך המלחמה. אמון הציבור בצמרת הביטחונית נפגע אנושות.
הרצי הלוי, רונן בר, אהרן חליווה, יואב גלנט ובכירים נוספים שנשאו באחריות הרלוונטית חייבים לתת תשובות. לא באמצעות הודעות לתקשורת ולא באמצעות תחקירים שהמערכת כותבת על עצמה בלבד, אלא בפני ועדת חקירה עצמאית שתבחן את מלוא שרשרת ההחלטות ותטיל אחריות על פי הממצאים.
ויש כאן שאלה נוספת שאסור לפחד לשאול: האם מדובר בכשל מקצועי ואסטרטגי קטסטרופלי, או שמא היו גם החלטות ופעולות מכוונות שתרמו לתוצאה?
הטענה שלפיה גורמים כלשהם אפשרו במכוון לחמאס להשיג הישג צבאי כדי להביא לנפילת נתניהו ולקדם מהלך מדיני היא טענה חמורה שטרם הוכחה. אבל חומרת האירועים מחייבת בירור מלא של העובדות, ולא סגירת הדלת בפני שאלות קשות מראש. כדי לקבוע שהייתה פעולה מכוונת, נדרשות ראיות לידיעה, לכוונה ולמעשים - ולא רק תוצאה בלתי נתפסת.
החשד אינו תחליף לראיה. אבל גם אסור שהיעדר תשובה ישמש תחליף לחקירה.
ומה הקשר לבחירות?
הקשר הוא באחריות. מי שמבקש להחליף ממשלה חייב להסביר לציבור לא רק מדוע הוא מתנגד לנתניהו, אלא גם מה הוא מציע במקום, עם מי יקים ממשלה, אילו התחייבויות ייטול על עצמו ומה יהיו ההשלכות המדיניות והביטחוניות.
החיבור בין מפלגות השמאל, ובהן גורמים רדיקליים, לבין מפלגות ערביות מחייב בחינה עניינית של עמדותיהן ושל ההסכמים שהן מציעות. עצם השותפות עם מפלגה ערבית אינה הוכחה לחוסר נאמנות; במבחן הדמוקרטי צריך לבחון את המעשים, העמדות והמחויבות למדינה. אבל הציבור זכאי לדעת מה משמעותם של ההסכמים בנושאי ביטחון, זהות המדינה והקמת מדינה פלסטינית.
אין די בסיסמה "רק לא נתניהו". סיסמה אינה תוכנית ביטחונית, אינה מדיניות חוץ ואינה ערובה לשלטון תקין.
מצביעי השמאל, אינכם חייבים לתמוך בנתניהו. אתם גם אינכם חייבים לקבל את עמדות הימין. אבל אתם חייבים לעצמכם ולמדינה לבחון את העובדות, לדרוש תשובות ולהימנע מהענקת אמון עיוור למי שמבקשים את קולכם. הבחירות אינן רק משאל עם על אדם אחד. הן הכרעה על הדרך שבה המדינה תנהל את מערכות המשפט והביטחון שלה, על מידת האחריות שתוטל על בעלי תפקידים ועל השאלה אם הציבור יקבל את האמת גם כשהיא אינה נוחה למחנה שלו.
לפני שאתם מצביעים, שאלו את עצמכם: האם אתם דורשים מאותה מערכת את אותם סטנדרטים, גם כשהחשדות נוגעים לצד הפוליטי שלכם?
כי דמוקרטיה אינה נבחנת רק בזכות להצביע. היא נבחנת גם בנכונות לדרוש דין וחשבון ממי שמחזיקים בכוח.
אל תסתפקו בסיסמאות. דרשו ראיות. דרשו תשובות. דרשו אחריות. המדינה חשובה יותר מהמחנה. והאמת חשובה יותר מכל סיסמא.
הכותב הוא מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה"ב לשעבר, פרשן בטחוני מדיני ופובליציסט