ד”ר חנה קטן בשיחה עם ג'ניפר ארלי

שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה רכשה משפחת ארלי בית בצפת. התוכנית הייתה להפוך אותו למתחם אירוח, מקום שבו יוכלו מבקרים מחו"ל ליהנות מהאווירה המיוחדת של העיר.

השיפוצים כבר החלו, אלא שאז פרצה מלחמת שמחת תורה, וכעבור שישה שבועות נהרג בנימין, בנם של ג'ניפר (רחל) ובעלה, לוחם בחטיבת הצנחנים.

בתוך האבל הכבד איבדה התוכנית המקורית את משמעותה. "מה אכפת לי מנכס של צימרים? מה אכפת לי מנופש? שום דבר, כלום", מספרת האם בשיחה עם ד"ר חנה קטן. אלא שדווקא הבית שנועד בתחילה להיות עסק משפחתי הפך בהמשך למפעל הנצחה וחסד, שמעניק כיום מקום של מנוחה והתחזקות לחיילים, לנפגעי המלחמה ולמשפחות שכולות.

המקום נקרא "בית בנימין", והוא פועל בצפת כמרכז לאירוח קבוצות במסגרת ימי התחדשות ומנוחה. לדברי ארלי, הביקוש גדול כל כך שהמקום כבר מלא עד פסח, ובנוסף קיימת רשימת המתנה של ארבעה חודשים לפחות.

"אנחנו בחרנו להשתמש בזה למען העם", היא אומרת. "לא חיפשנו את הבית הזה. פשוט הוא מצא אותנו". סיפורו של הבית מתחיל בסיפורו של בנימין. ג'ניפר ובעלה עלו לישראל מארצות הברית כשהיו הורים לשלושה ילדים קטנים. היום הם הורים לשישה, והחיים בארץ, היא מספרת, ממשיכים למלא אותה בתחושת הודיה גם לאחר השנים שחלפו מאז העלייה. "אני מרגישה כל יום איזו ברכה, איזה טוב, איזה חסד, איזו זכות להיות פה", היא אומרת. "כל שקיעה, כל זריחה, אני מצלמת כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה".

כשהגיעו לישראל עם ילדיהם הקטנים, האפשרות שאחד מהם ייהרג במלחמה כלל לא הייתה חלק מהמחשבות שלהם. "לא חשבנו על חיילים גיבורים, מלחמה", היא נזכרת. "ילדים קטנים שעושים שטויות". עם השנים גדלו הילדים, התגייסו לצבא, והמציאות המשפחתית השתנתה. בנימין, הבן השני במשפחה, היה לדבריה ילד מלא שמחת חיים, אנרגיה ויוזמה. הוא אהב לטייל, לפעול ולהיות עם אנשים, אך גם הציב בפני הוריו אתגרים לא מעטים.

"הוא היה מלא אנרגיה, מלא כיף, תמיד הכול חוויה", היא מספרת. "אבל הוא היה גם גבר כזה. לא היה פשוט לגדל אותו". היא ובעלה השקיעו מאמצים רבים בחינוכו, ואף השתתפו בהרצאות להורים כדי ללמוד כיצד להתמודד עם אופיו העצמאי. כיום היא רואה בתכונות האלה חלק מהכוחות שהובילו אותו בבגרותו.

לדבריה, בנימין לימד אותה שיעור חשוב עוד לפני שנולד. במהלך ההיריון עמו נאלצה לשהות בשמירת היריון במשך כמה חודשים. עבור אישה שהייתה רגילה לפעול ולהיות בתנועה, השינוי היה קשה במיוחד.

בתחילה התקשתה להשלים עם המגבלות, אך כעבור כמה ימים החליטה לנצל את הזמן לפעילות שאפשר לבצע מהמיטה. היא כתבה, למדה עם חברות ויזמה פרויקטים שונים. "אני מרגישה שבנימין כבר לימד אותי כעובר: אימא, את לא תשליטי על הכול, אבל את יכולה לשלוט על מה את עושה עם המציאות, עם המצב", היא אומרת. "והוא לימד אותי מאז".

בנימין למד במספר מסגרות חינוכיות, ובהן ישיבת הסדר בצפת. אמו מספרת כי לצד אהבתו ללימוד התורה, התקשה לשבת במקום אחד לאורך זמן וחיפש תמיד גם עשייה מעשית. "צפת נתנו את המתיקות שבתורה. צפת נתנו את הנשמה של תורה", היא אומרת. לדבריה, בישיבה ידעו לאפשר לו לשלב בין הלימוד לבין ההתנדבות בחוות, שאליהן יצא מעת לעת.

החיבור שלו להתיישבות החל כבר בגיל צעיר. מגיל 16, מספרת אמו, השתתף בעבודות בנייה, שמירה וסיוע בחוות באזור השומרון, ובין היתר באזור נווה צוף. בהמשך אף בנה בית בנווה צוף.

"הוא בנה ושמר והגן על החוות", היא מספרת. "זה היה הסיפור שלו". לאחר גיוסו לצה"ל שירת בנימין בחטיבת הצנחנים. לדברי אמו, הוא יכול היה להמשיך במסלול מיון לסיירת, אך בחר להישאר עם חבריו לצוות, שאליהם נקשר מאוד.

רק לאחר מותו, היא אומרת, הבינה עד כמה משמעותית הייתה הבחירה הזאת. חבריו לצוות הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה ומחיי המשפחה. "עכשיו אני מבינה למה הוא בחר אותם, כי הם עכשיו הבנים שלי", היא אומרת. "אני הולכת לכל ברית מילה, לכל חתונה, לכל סעודת הודיה שלהם. באמת הם הילדים שלי, כל הצוות שלו".

בנימין נהרג בעזה בתקופת חודש כסלו, שישה שבועות לאחר פרוץ המלחמה. מאז מנסה אמו להמשיך את דרכו באמצעות הבית בצפת, שנרכש עוד בחייו. לדבריה, בנימין עצמו היה מעורב ברכישת הבית ובהכנות לשיפוצו. הוא השתתף בפגישות הקשורות לעסקה ואף ביצע חלק מעבודות השיפוץ.

"הוא דווקא עשה כמה מהשיפוצים בבית. הוא באמת הכין הכול", היא מספרת. לאחר מותו של בנימין נותר הנכס באמצע השיפוצים, והמשפחה נדרשה להחליט מה לעשות בו. תחילה לא הייתה לארלי תשובה. בהמשך עלה בה הרעיון להפוך אותו לבית אירוח למי שנפגעו מהמלחמה.

היא פנתה לרב שמואל אליהו והציגה בפניו את המחשבה להקים מקום שיאפשר לחיילים ולמשפחות שנפגעו מהמלחמה לעצור, לנוח ולהתחזק.

"הוא שאל אותי: כמה מיטות יש? אמרתי לו: בערך לעשרים אנשים", היא משחזרת. "הוא אמר: עשרים? צריכים לעשרים אלף. אמרתי: שנייה, הרב שמואל, שנייה, לאט לאט". בעקבות השיחה החליטה המשפחה לשנות את ייעודו של הבית. במקום מתחם אירוח מסחרי, הוקם מקום שמטרתו לסייע לאנשים המתמודדים עם השלכות המלחמה.

"זה לא מיועד להרוויח כסף. זה מיועד לעם ישראל", אומרת ארלי. בבית בנימין מתארחות כיום קבוצות של חיילים, נפגעי מסיבת הנובה, משפחות שכולות, אימהות לחיילים פצועים ואנשים נוספים שנפגעו מהמלחמה. המקום מציע להם מסגרת של מנוחה, מפגש והתחזקות.

לדברי ארלי, הפעילות נשענת על תרומות ועל שותפות הציבור. "הכול תרומות. אני סומכת על עם ישראל שישקיע בעם ישראל", היא אומרת.

הביקוש, לדבריה, עולה על יכולת האירוח של הבית. "יש לנו רשימת המתנה. אנחנו תפוסים מלאים עד פסח, ועדיין רשימת המתנה של לפחות ארבעה חודשים".

היא מספרת כי המשתתפים המגיעים לבית מרבים לדבר על התחושה שנוכחותו של בנימין מלווה את המקום. מבחינתה, העובדה שהוא היה שותף להכנות לשיפוץ הבית מעניקה לכך משמעות אישית עמוקה.

"כולם שיושבים שם אומרים שהם מרגישים את בנימין, מרגישים אותו. הרוח שלו שם", היא אומרת. הבית הושלם לקראת פסח תשפ"ד. כשישבה בו עם משפחתה כשבוע לפני קבוצת האירוח הראשונה, פרצה בבכי. לדבריה, באותו רגע הבינה עד כמה שונה ייעודו הנוכחי של הבית מהתוכנית שהייתה להם בעת רכישתו. "ישבנו שם שבוע לפני הריטריט הראשון ובכיתי", היא מספרת. "כי הבנתי שהקדוש ברוך הוא סידר הכול".

בשיחה עם ד"ר חנה קטן חוזרת ארלי גם אל האמונה שמלווה אותה מאז נפילת בנה. היא מוצאת חיבור מיוחד לפרשות השבוע העוסקות באברהם אבינו ובעקדת יצחק, ורואה בהן ביטוי לאמונה ולהליכה בדרך גם כאשר האדם אינו יודע מה מצפה לו.

"אני לא מבינה, אני לא שואלת", היא אומרת. "אני פשוט הולכת אחרי אבא. אני הולכת איתך, ריבונו של עולם. אני לא יודעת, אני לא מבינה". היא מזכירה גם מפגש עם האלוף יהודה פוקס, שהגיע לבית המשפחה כדי לשמוע על בנימין. לדבריה, היא תהתה כיצד הוא מסוגל להמשיך ולפגוש משפחות שכולות ולשמוע שוב ושוב את סיפורי הלוחמים שנהרגו.

בתשובתו, כפי שהיא מתארת אותה, הסביר כי סיפורי הנופלים מעניקים לו כוח, משום שהם מלמדים אותו על איכותם של הלוחמים שנמצאים בשטח. "הוא אמר לי שהוא שומע על אלה שעלו השמיימה, וזה אומר שזה הצוות שיש לו בשטח, אותם כוחות, אותן עוצמות", היא מספרת.

כיום ממשיכה משפחת ארלי להפעיל את בית בנימין בצפת ולארח בו קבוצות שנפגעו מהמלחמה. הבית שנועד בתחילה לאירוח נופשים הפך למקום הנושא את שמו של בנימין ומוקדש לחיילים, לפצועים ולמשפחות המתמודדות עם האובדן.