יש משהו כמעט טיפוסי בריטואל הזה. בכל מערכת בחירות, רגע לפני שהקלפיות נפתחות והמסכות נופלות, נתניהו נכנס לחדר ההלבשה של האסטרטגים שלו ושולף את הנשק הישן והמוכר: מסע הלחצים הסיטונאי על הלוויינים שמימין לו.
בימים אלה אנחנו מקבלים עוד שיעור בפיזיקה פוליטית לפי בנימין נתניהו. כשהמים מגיעים עד פתח הפתחיות בלשכה, אין כבוד, אין נאמנות אידיאולוגית, ויש רק משימה אחת קדושה: לכופף את כל מי שמעז לעמוד בין ראש הממשלה לבין המנדט ה-61 המיוחל.
אבל הפעם זה שונה. בניגוד לעבר, שבו הלחץ הופעל בשקט, באישון לילה, באמצעות שליחים אלמונים והבטחות מעורפלות שמעולם לא קוימו, נראה שהפעם הלחץ מגיע בפומביות, על השולחן.
הליכוד מנהל קמפיין חרדה מול תא"ל (במיל') עופר וינטר ומפלגת "עמך ישראל". הניסיונות של סביבת ראש הממשלה לשטח את וינטר, להשחיר אותו, להגדיר אותו כ"סכנה לגוש" ולהציג את מפלגתו כחור שחור של קולות מתים - לפי שעה כשלו.
וכשזה נכשל מול וינטר, נתניהו עובר לתוכנית ב': לנסות לקנות, לשכנע, או לרצות את שאר השחקנים בשוליים.
ההצעות על הנספחים, על התפקידים הזוטרים בממשלה עתידית אפשרית בראשותו והפגישות החשאיות עם רבני "נעם" בהובלת אבי מעוז והרב טאו, מעידות יותר מכול על היעדר שליטה בסיטואציה.
האירוניה המרה היא שנתניהו הוא זה שיצר את המפלגות הללו מלכתחילה, או לכל הפחות הפיח בהן רוח חיים באמצעות ההזנחה השיטתית של הזרמים האידיאולוגיים הקשים בתוך הליכוד.
במשך שנים הוא הרחיק את מי שלא יישר קו מוחלט ועכשיו הוא מופתע לגלות שהשטח מפוצל, זועם, ולא מוכר את עצמו בעבור גלימה של סגן שר במשרד מיותר.
ההכחשות הנמרצות של אנשי נעם על פרישה אפשרית - "לא היה ולא נברא" - הן לא רק טקטיקת משא ומתן; הן הצהרת עצמאות קטנה מול מי שרגיל שכולם מיישרים קו למשמע צליל הפעמון שלו.
הבחירות האלה לא יוכרעו באולפנים ולא בנאומים מנוסחים היטב; הן יוכרעו בשאלה מי ימצמץ ראשון - הבוחרים בימין שיחליטו להרים אצבע נאמנה או נתניהו שיגלה מאוחר מדי שהניסיונות שלו לכופף את כולם רק שברו את המקל שעליו נשען.