מדינת ישראל שוב נמצאת בנקודת רתיחה פוליטית. אנו במערכת בחירות נוספת, ובמרכזה - כפי שלא היה אולי מעולם - ניצבת החברה החרדית.
אין כמעט מפלגה, בייחוד בשורות האופוזיציה אך גם מעבר, שאינה מציבה את הסוגייה החרדית בראש סדר היום: שאלת אי-גיוסם של בני הישיבות לשירות צבאי בעת מלחמה ממושכת, היעדר לימודי ליבה במוסדות החינוך לבנים, שיעורי התעסוקה וההכנסה הנמוכים בקרב גברים, והעומס התקציבי הרובץ על הקופה הציבורית כאשר המדינה הסוציאלית נדרשת לממן קצבאות ושירותים בעוד תקבולי המיסים מחברה זו נמוכים משמעותית ביחס לחלקה באוכלוסייה.
עד כאן - הדברים לגיטימיים לחלוטין. הוויכוח על חלוקת הנטל הלאומי, על תקציבי מדינה, על ערכי הדמוקרטיה ועל אופייה של המדינה הוא ויכוח חיוני, נוקב ומתבקש. לחברה הישראלית יש זכות מלאה - ואף חובה - לדרוש שיפורים במצב, להציב דרישות אזרחיות ברורות ולהיאבק עליהן בזירה הפוליטית והציבורית.
אלא שבמערכת הבחירות הנוכחית נחצה קו אדום ומסוכן: הדיון הענייני מומר לעיתים בהסתה, והמחלוקת האזרחית הופכת לדה-לגיטימציה גורפת של ציבור שלם.
הבעיה אינה נעוצה במחלוקת עצמה, אלא בשפה שבה היא מתנהלת. כאשר מנהיגים פוליטיים, אנשי תקשורת ומנהלי קמפיינים בוחרים להשתמש בטרמינולוגיה ארסית, הם חדלים מלשכנע ומתחילים להכשיר את הקרקע לשנאה עיוורת.
דוגמה בולטת ומטרידה במיוחד לכך ראינו בשבוע שעבר בהתבטאות של יאיר גולן, אשר כינה את הציבור החרדי "טפילים". השימוש במילה "טפיל" אינו סתם ביטוי חריף או ביקורת נוקבת, זהו מושג ביולוגי הטעון במטען היסטורי כבד. תיאור של קבוצת בני אדם כגורם זר, מזיק ומוצץ דם שחי על חשבון האחרים, הוא הקלאסיקה של תהליכי דה-הומניזציה. כאשר מפשיטים קבוצה מאנושיותה ומגדירים אותה כ"טפיל", שלב ההרחקה וההדרה נראה פתאום מוסרי ומוצדק בעיני ההמון.
התופעה הזו לצערנו אינה נחלתו הבלעדית של גולן. אנו עדים לה גם בקמפיינים פרסומיים של מפלגות נוספות, כמו אלה של מפלגת "ביחד" בהובלת נפתלי בנט, או מפלגת "ישראל תחילה" של שרן השכל, שבהם נבחרות סיסמאות קשות ומפלגות, המציגות את החרדים כגורם המאיים להחריב את עתיד המדינה. המודעות, הסרטונים והפוסטים ברשתות החברתיות אינם עוסקים ברפורמות חינוכיות או בתוכניות גיוס מסודרות, אלא משרטטים תמונה דיכוטומית ומסוכנת של "אנחנו" כנגד "הם" - היצרניים מול המנצלים, המשרתים מול הבוגדים בחובתם האזרחית.
בלהט הרצון לקושש קולות, הפכו המועמדים את החרדי הממוצע למטרה. לא להנהגה הפוליטית, לא למנגנונים הממסדיים - אלא לאדם הפשוט ברחוב: לאברך הצועד לכולל, לאם מרובת הילדים בתחנת האוטובוס, לנער עם הפאות והחליפה השחורה.
המרחק שבין המילה למעשה הוא קטן מאד. ההיסטוריה, הן הכללית והן זו הקרובה של החברה הישראלית, מלמדת אותנו לקח חד-משמעי: מילים מייצרות מציאות, והסתה סופה להתממש באלימות.
הכתובת אינה על הקיר - היא כבר חרוטה עמוק בתוך השיח הציבורי. ככל ששפת הרחוב והכנסת הופכת אלימה ומבוססת על שלילת האחר, המרחק בין המילה הנאמרת באולפן לבין המעשה שנעשה בסמטה הולך ומצטמצם. האם מישהו מראשי המפלגות עוצר לחשוב כיצד דבריו מהדהדים במוחו של צעיר מתוסכל, שחזר משירות מילואים מתיש, או של אדם המרגיש שהמדינה נשמטת מתחת לרגליו?
כאשר מנהיג אומר שציבור שלם הוא "טפיל", יהיה מי שיפרש זאת כקריאה לפעולה. אם החרדים מוצגים כאויב פנימי שמאיים על קיומה של מדינת ישראל, יימצא במוקדם או במאוחר האדם שיחשוב שלגיטימי לקחת את החוק לידיים. זה מתחיל ביריקה ברחוב, עובר להשלכת חפצים, ממשיך בתקיפה פיזית באוטובוס, ועלול להסתיים, חס ושלום, בשפיכות דמים ובאסון בלתי הפיך שאיש לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו אחריו.
אסור לנו להיות עיוורים: ההסתה הזו אינה נשארת בטיקטוק או בשלטי החוצות. היא מחלחלת למוניות, לרכבות, למרכזי הקניות ולתחנות ההסעה. היא יוצרת איבה יומיומית ומסוכנת שמפרקת את החברה הישראלית לשבטים עוינים שאינם מסוגלים עוד לחיות יחד באותה כברת ארץ.
פוליטיקאים יקרים: עמדו על עקרונותיכם - אך נצרו לשונכם. אני פונה אליכם, ראשי המפלגות והפוליטיקאים מכל קצוות הקשת: היזהרו בדבריכם!
זכותכם, ואף חובתכם הציבורית, לעמוד על העקרונות שבהם אתם מאמינים. הציגו תוכניות ברורות לשילוב החברה החרדית בשוק העבודה, דרשו שוויון אמיתי בנשיאה בנטל הביטחוני, הציעו רפורמות מרחיקות לכת בתקצוב מוסדות חינוך שאינם מלמדים ליבה, תבעו שקיפות ואחריות אזרחית. אלו נושאים קריטיים לעתידה של מדינת ישראל, והציבור זכאי לראות מנהיגים שנאבקים עליהם באומץ ובנחישות.
אך יש הבדל תהומי בין עמידה על עקרונות לבין רמיסת כבוד האדם. יש הבדל בין ביקורת נוקבת לבין השחרה קולקטיבית. אפשר להילחם על גיוס לצה"ל בלי לקרוא לאחיכם "טפילים". אפשר לדרוש קיצוץ בקצבאות בלי להפוך משפחות שלמות לאויבות העם.
החברה החרדית אינה גוש מונוליטי. יש בתוכה קולות מגוונים, תהליכי עומק של שינוי, רצון לחיבורים ומצוקות אמיתיות. אך מול חומות של שנאה וכינויי גנאי - גם המגמות החיוביות ביותר נסוגות לאחור. ההסתה אינה מקדמת גיוס של חרדי אחד, ואינה מכניסה אף ילד למעגל לימודי הליבה, היא רק מלכדת את המחנה סביב תחושת נרדפות ומעמיקה את הנתק.
מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת להוביל שינויים מבניים עמוקים מתוך אחריות ממלכתית, ולא מתוך ליבוי אש זרה. עצרו את ההידרדרות לפני שיהיה מאוחר מדי. אל תיתנו לשאיפה לעוד מנדט להוביל לאסון חברתי ופיזי. המילים שלכם הן בעלות משקל, ובעת הזו - הן יכולות להציל חיים, או חלילה להביא עלינו חורבן.
הכותב הוא עמית במכון למדיניות העם היהודי JPPI , ד"ר לפסיכולוגיה, מלמד באוניברסיטה העברית, במכללת הרצוג ובמכללות נוספות.