הזהרנו שהגירוש מגוש קטיף יביא למותם של יהודים. אתם הטפתם לנו על שלום ועל קִדמה. טעיתם. צדקנו. והיהודים שילמו את החשבון בדם. עכשיו שמעו את האזהרה בפעם השנייה, לפני שייגבה המחיר מחדש.
אמרנו לכם.
אנחנו יודעים איך נשמעות שתי המילים האלה. יהירות, חסרות חן, בלתי נסבלות בפיהם של אנשים שבמשך שנים פטרתם אותם כפנאטים. אבל יש רגעים שבהם ההגינות עצמה מחייבת לחזור על האזהרה בפני מי שהתעלמו ממנה בפעם הראשונה, משום שמחיר ההתעלמות הראשונה שולם בהלוויות. זהו אחד הרגעים האלה.
בשנת 2005, כשהבולדוזרים והאוטובוסים באו לעקור את יהודי גוש קטיף, אמרנו בפירוש מה צפוי לבוא. אמרנו שעקירת קהילות יהודיות משגשגות ומסירת השטח לאויבינו לא יביאו שלום, אלא רקטות. אמרנו שנסיגה תחת אש מלמדת את האויב שהאש עובדת. אמרנו שהחלל לא יישאר ריק, שהוא יתמלא בכוח האלים והנחוש ביותר שיימצא, ושדם יהודי ישלם על הניסוי.
על כך כינו אותנו מכשול לשלום. כינו אותנו משיחיים, פרימיטיביים, שיכורים מתיאולוגיה, חירשים לעולם המודרני. המעמד הנאור - הפרשנים, הדיפלומטים, הפרופסורים, משרדי החוץ וחכמי האולפנים - הסביר לנו בסבלנות עייפה שאיננו מבינים את המורכבות שהם, בתחכומם, מבינים היטב כל כך. אנחנו היינו העבר. הם היו העתיד. אנחנו היינו רגש. הם היו אסטרטגיה.
הם טעו. אנחנו צדקנו. ויהודים מתו בגלל זה.
ההתנתקות לא הולידה סינגפור על הים התיכון. היא הולידה את חמאסטן. בתוך שנתיים נורו אלפי רקטות, אחר כך הגיעו סבבי הלחימה בזה אחר זה, ולבסוף, בבוקר שבת אחד באוקטובר 2023, הגיש הניסוי את חשבונו הסופי: הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, כאלף ומאתיים נרצחים ביום אחד, תינוקות וסבתות וצעירים במסיבת טבע, ומאות שנגררו אל המנהרות. אותה אדמה שממנה נסוגה ישראל "למען השלום" הפכה לבסיס השיגור של הטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה.
ואל יעמיד איש פנים כאילו שבעה באוקטובר היה החשבון הראשון. המתים לא החלו להגיע ב-2023. הם הגיעו במשך עשורים, בתשלומים, בכל פעם שהקונצנזוס הנאור הוכח כמוטעה באופן הרסני וסירב ללמוד.
אוסלו נמכר כקץ הסכסוך, ואנחנו קברנו את קורבנות הפיגועים באוטובוסים, בפיצריות, בלילות הסדר ובדיסקוטקים שהפכו לזירות טבח באינתיפאדה השנייה. יותר מאלף ישראלים נרצחו, בעוד אדריכלי התהליך אוספים את פרסיהם ואת אותותיהם. בכל פעם, אותם קולות נאורים שהבטיחו שלום עברו בחלקלקות להסביר מדוע הטבח הוא איכשהו אשמתה של ישראל, או חריג, או סיבה לוותר עוד.
זהו הדפוס, והוא אינו משתנה לעולם. אתם מבטיחים שלום. אנחנו מזהירים מפני דם. אתם לועגים. הדם מגיע. אתם מאשימים אותנו שהבחנו בו. ואז, כשהגופות עוד טריות, אתם מציעים מחדש בדיוק את אותו ויתור, עטוף בלשון נקייה חדשה, בטוחים שהפעם האידיאולוגיה שאתם מסרבים לקחת ברצינות תתנהג בדיוק כפי שהתיאוריות שלכם דורשות.
אז שמעו אותנו עכשיו, כי אנחנו אומרים לכם שוב, ושמעו גם את חלקה השני של האזהרה, שאתם אוהבים עוד פחות.
כיום פועל כוח פלסטיני חמוש ומאומן היטב, ההולך וגדל ברכסים הגבוהים שמעל רצועת המותניים הצרה של ישראל, ברכסים הצופים אל ראש העין וכפר סבא ואל לב הארץ הצפוף. בחנו ביושר את האימונים שהוא עובר. לא מדובר בפיזור הפגנות ובהכוונת תנועה, אלא בעשרות אלפי לוחמים חמושים, ביחידות עילית ובאימונים קרביים בחו"ל. צניחה טקטית. נגמ"שים. מקלעים כבדים, רקטות נ"ט ורובי צלפים. חומרי נפץ ותרגולי פריצה, לחימה בשטח בנוי מחדר לחדר, לחימת לילה והכשרה בתותחנות ובלוחמת שריון.
שום משטרה בעולם אינה צריכה ללמוד כיצד לצנוח ממטוס, לפרוץ למבנה תחת אש או לתמרן טור משוריין. אלה אינם כישורים של אכיפת חוק. אלה כישורים של צבא המתכונן לכבוש שטח, והשטח המדובר צופה אל ביתכם. ישנם אנשים רציניים בבירות ברחבי העולם הרוצים לתגמל את שבעה באוקטובר בהקמת מדינה פלסטינית בדיוק בשטח הזה, ושוב מבטיחים שסעיפי פירוז, משקיפים זרים וחתימות חגיגיות ירחיקו את הנשק. את ההבטחות האלה כבר שמענו, ואת המחיר כבר שילמנו בהלוויות.
ועכשיו הביטו לאן המדינה הנאורה מפנה את זעמה. לא כלפי האנשים המתאמנים בשימוש ברקטות נ"ט ובמטעני פריצה על אותם רכסים, אלא כלפי קומץ צעירים יהודים המתגוררים באוהלים על גבעה סחופת רוחות. ולפני שתדקלמו את הדקלומים הקבועים על אלימות מתנחלים, הבינו שההאשמה מנופחת מעבר לכל פרופורציה בידי מעמד מצקצק בלשונו, שאינו רואה כל בעיה בקבלה ללא עוררין של הנתונים המוזרמים אליו מן האו"ם, מוסד שמעולם לא נתקל בהאשמה נגד יהודי שלא מצא אותה אמינה. יש מקרים אמיתיים, נכון. הם שבריר ממה שכתב האישום טוען, וגם חלק ניכר מהמקרים הללו הם מעשים של הגנה עצמית - יהודים המגינים על בתיהם ועל עדריהם מפני התקפה.
הסירו את ההפרזות ואת מקרי ההגנה העצמית, ותיוותרו עם קומץ מקרים של עוול אמיתי שאיש אינו מצדיק. אז שאלו את עצמכם את השאלה היחידה שחשובה: האם אותם מקרים בודדים שווים את חייכם? האם סגירת אותו חשבון שווה את מסירת הקרקע הגבוהה לאנשים הרוצים לשחוט אתכם?
משום שלא משנה מה תחשבו על נימוסיהם או על דעותיהם, הצעירים האלה הם קו ההרתעה החי בשטח, ונוכחות היא הרתעה. יהודי על גבעה הוא עובדה שעל האויב להביא בחשבון. גבעה ריקה היא הזמנה. הם עושים, במחיר אישי אמיתי, את הדבר היחיד שבאמת מאט את האסון הבא, ועל כך הם נרדפים בידי אותו מעמד שיביע את אבלו בקול הרם ביותר כשהאסון יגיע.
אז שכחו, לפחות בבחירות האלה, מהרגלי ההצבעה שלכם. תהיו מי שתהיו, קרובים ככל שתהיו אל השמאל, עמוק ככל שיהיה הבוז שלכם למתנחלים, לכיפות הסרוגות ולכל מה שאתם מדמיינים שהם מייצגים, זה אינו הרגע למותרות של נאמנות שבטית. הרכס שמעל דירתכם בגוש דן אינו בודק את פתק ההצבעה שלכם לפני שנפתחת ממנו אש.
הישרדות אינה ערך של שמאל ואינה ערך של ימין; היא התנאי המוקדם לאחיזה בכל ערך שהוא. אז ענו ביושר, לפני הסירנה הבאה: כמה עוד מתים יידרשו עד שתמאסו בקונספציה האובדנית שלכם? כמה עוד כישלונות אתם צריכים כדי שתפסיקו להצביע למי שמובילים את התפיסות ההזויות והקטלניות האלה? אם אתם אוהבים את ילדיכם יותר משאתם אוהבים את הבוז שלכם לימין, אז הפעם הצביעו למי שלא ימסור את אותן גבעות לאנשים הרוצים במותכם.
והבינו את הדבר שעליו נסוב הוויכוח כולו. האסון אינו זקוק למדינה. הוא אינו זקוק לדגל, להצבעה באו"ם, לדרכון או למושב באולם כלשהו. רוצחי היהודים אינם עוצרים בהיעדר ריבונות. הם רצחו יהודים הרבה לפני שמישהו הציע להם מדינה, והם ירצחו עוד, בין אם העולם יעניק להם אותה ובין אם לאו. מדינה לא תיצור את הסכנה. היא תחמש אותה, תעניק לה לגיטימציה ותקשור את ידי ישראל מאחורי גבה, בעוד הסכנה הולכת וגדלה. אבל הרובה על הגבעה כבר טעון. מדינה תהיה רק החותמת הרשמית.
הבינו גם מה משמעות הדברים ומה אין בהם. אין כאן סיבוב ניצחון. אין שום סיפוק בכך שצדקנו לגבי גוש קטיף, משום שלצדוק פירושו היה להשתתף בהלוויות. הנביא ירמיהו לא מצא עונג בצפייה בירושלים עולה באש, בדיוק כפי שהזהיר; הוא בכה. אנחנו איננו מתענגים. אנחנו מתחננים, בקול היחיד שנותר לאנשים שהזהירו לא פעם ולא פעמיים, שלעגו להם ושצדקו במחיר טבח, וכעת צופים באותו היגיון קטלני מתארגן להופעה שנייה בשטח מסוכן עוד יותר.
אינכם חייבים לנו התנצלות - מעולם לא ביקשנו אותה, והתנצלות לא תחזיר ילד אחד שנחטף מקיבוץ. מה שאתם חייבים קשה יותר. אתם חייבים לנו את תשומת לבכם, הפעם האחת הזאת, לפני שיגיע החשבון הבא. הייתם בטוחים ב-2005, והביטחון שלכם נקבר עם המתים של כולנו. השתמשו בו בזהירות רבה יותר עכשיו. הרכסים שמעל גוש דן אינם מושג מופשט, והקונספציה הבאה לא תכריז על עצמה לפני שתהרוג.
אמרנו לכם. אנחנו אומרים לכם שוב. למען החיים, אל תאלצו אותנו לומר לכם בפעם השלישית מעל קברים טריים - חס ושלום.
הכותב הוא מטפל זוגי, מרצה וסופר. הוא מקיים תוכניות אינטנסיביות לזוגות בהיקף של 12 שעות, והכשיר יותר מ-150 מטפלים בכירים מרחבי העולם בגישת ה-Crucible. מאמרי הדעה שלו מתפרסמים בעיקר באנגלית באתר ערוץ 7 (Arutz Sheva), ב-JNS ובכלי תקשורת נוספים. בנוסף, הוא משרת במילואים ומתנדב ככונן במד"א, בזק"א וביחידת החילוץ של משטרת ישראל. אתר האינטרנט שלו הוא DanielWinston.com.