בני גנץ
בני גנץצילום: Avshalom Sassoni/Flash90

הודעתו של יו"ר כחול לבן, בני גנץ, על פרישתו מהמירוץ לכנסת כשבוע בלבד לפני הבחירות, היא רגע שראוי להתעכב עליו.

יותר מכל, הפרישה הזו מחדדת תובנה אחת מרכזית שרבים בציבור חשים: גנץ הוא איש טוב, ערכי וראוי מאין כמוהו - אך הוא אינו פוליטיקאי במובן המקובל והציני של המילה.

לאורך הקריירה הפוליטית הלא ארוכה שלו, גנץ חתר באופן עקבי ועיקש לאחדות. הוא תמיד חיפש את המחבר והמשותף, והשתדל להימנע מהתלהמות, גם כשזו הייתה יכולה להשתלם לו פוליטית.

אולם, מערכת הבחירות הנוכחית מעידה יותר מכל כי כללי המשחק השתנו: נראה שפוליטיקאים כיום אינם מחפשים לאחד, אלא מתמקדים בשיסוי ופילוג כדי לגזור קופון אלקטורלי. האקלים הזה הותיר מעט מאוד מקום למנהיגות מהסוג שגנץ ניסה להציע.

ההיבט העצוב והאירוני ביותר בפרישה הזו הוא שהסחורה שגנץ ניסה לשווק לציבור הישראלי, ושלא זכתה למספיק תמיכה, היא בדיוק הדבר שלו מדינת ישראל זקוקה היום יותר מכל.

החברה הישראלית צמאה לאחדות, לממשלה רחבה המשלבת את המפלגות הציוניות, ובראש ובראשונה - להורדת המתחים העצומים והשסעים המדממים שנוצרו כאן בשנים האחרונות.

כשמסתכלים על המפה הפוליטית שנותרה לאחר פרישתו, קשה למצוא מנהיגים שבאמת חותרים ברצינות להרגעת הרוחות בשני הצדדים, וספק רב אם יצליחו לעשות זאת לאור ההתבטאויות הקיצוניות שלהם עצמם.

בסופו של יום, פרישתו של גנץ היא תעודת עניות לשיח הציבורי בישראל. אפשר להסכים או לא להסכים עם החלטות שקיבל לאורך הדרך, אך קשה לפקפק בכוונותיו הטובות ובדאגתו הכנה לעתיד המדינה.

חבל מאוד שאין יותר בני גנץ בפוליטיקה שלנו.