עצרת זיכרון והספד במלאת שבעה לפטירת מורנו הרב אפרים רובינשטיין זצ"ל

גם כשכבר לא נותר לו קול, הרב אפרים רובינשטיין ז"ל לא הפסיק לומר תודה. כל אחות שנכנסה לחדרו, כל בדיקת דם, זריקה או כדור, זכו להכרת תודה מצדו. "גם כשכבר לא היה לו קול, הוא אמר תודה רבה עם אוויר", סיפר חתנו, הרב שלמה פריבס, בעצרת השבעה שנערכה לזכרו בישיבת כרם ביבנה.

הסיפור הקטן הזה, מחודשי מחלתו האחרונים, היה אחד משורת סיפורים אישיים שנחשפו בעצרת ההספד וההתעוררות במלאת שבעה להסתלקותו. ראש הישיבה, רבניה ובני משפחתו תיארו אדם שחייו התנהלו מתוך משמעת עצמית יוצאת דופן, דקדוק בהלכה ורגישות עמוקה לזולת, לא פעם מבלי שאיש ידע על מעשיו.

ראש הישיבה, הרב אהרן פרידמן, פתח בתיאור סדר יומו של הרב רובינשטיין. לכל יום בשבוע היה תפקיד משלו. ביום ראשון היה צועד למטבח הישיבה כדי לבדוק את הכשרות, ביום שני היה מוסר שיעור בהלכה, ובשבת היה מקפיד לפתוח את ביתו בפני תלמידים ואורחים שנזקקו לחום ולאהבה.

גם בשעות הלימוד ניכרה המשמעת העצמית שלו. הרב פרידמן תיאר כיצד כאשר הרב רובינשטיין חש עייפות, היה מניח את ראשו לדקות ספורות, נרדם מיד ומתעורר בדיוק בזמן שקבע לעצמו, כדי לחזור לתלמודו.

אולם לצד סדר היום המדוקדק, הייתה גם פעילות אחרת, כזו שלא הופיעה בשום לוח זמנים ושנעשתה הרחק מעיני הציבור. "אני יודע על לא מקרה אחד ולא שניים", העיד ראש הישיבה, "שהרב עשה טובות לאנשים וביקש ממני שלא לספר להם". לדבריו, הרב רובינשטיין נהג להעביר סיוע לנזקקים, תוך הקפדה שהמקבלים לא יידעו מי עומד מאחורי העזרה. לא רק הנתינה הייתה חשובה לו, אלא גם שמירת כבודם של מי שנזקקו לה.

הרב מנחם מנדל בלכמן, ר"מ בישיבה לבני חו"ל, עמד בדבריו על החיבור בין יראת השמיים העמוקה של הרב רובינשטיין לבין אהבת החסד שהייתה טבועה באופיו.

"הוא היה האדם היחיד שאני מכיר שקיים בהידור את הרמ"א הראשון בשולחן ערוך: 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'", אמר הרב בלכמן.

לדבריו, הרב רובינשטיין לא ראה בחסד רק חובה שיש לקיים. הנתינה הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו. "הוא לא יכול אחרת. הוא נותן ללא גבול, כי זה האופי שלו".

את הביטוי המעשי לשילוב הזה בין הקפדה הלכתית לנתינה לאחרים המחיש חתנו, הרב שלמה פריבס, באמצעות סיפורים מחיי היום־יום של חמיו.

באחד המקרים השאיל הרב רובינשטיין כסף לתלמיד. בהמשך ביקש אותו תלמיד לסייע לרב בעניין מסוים, אך להפתעתו הרב סירב לקבל את העזרה. הסיבה לא הייתה חוסר צורך בסיוע, אלא חשש הלכתי: הרב לא רצה שהטובה שיעשה עבורו התלמיד תיחשב לריבית על ההלוואה שקיבל.

כך, גם במערכת יחסים אישית של עזרה הדדית, הקפיד הרב על כל פרט בהלכה. סיפור אחר שסיפר חתנו חשף עד כמה הייתה ההקפדה ההלכתית של הרב רובינשטיין נטועה בפרטים הקטנים ביותר, גם כאשר איש מלבדו לא היה מודע להם.

לאחר שתרם ספר תורה לבית כנסת, התקשר הרב לחתנו וביקש ממנו למצוא סופר סת"ם שיגיע בחשאי ויכתוב מחדש את האות האחרונה בספר.

הרקע לבקשה היה חשש שהתעורר אצל הרב: בעת כתיבת האות האחרונה, ייתכן שסייע ביד שמאל לידו הימנית. אף שלא היה ברור שנפל פגם בכתיבה, הרב ביקש לצאת מכל ספק הלכתי.

אלא שגם כאן הייתה לו בקשה נוספת, לא פחות חשובה מבחינתו: "אבל שאף אחד לא יידע".

הוא לא ביקש להפוך את ההקפדה האישית שלו לסיפור ציבורי. מבחינתו, היה צורך לתקן את מה שעורר אצלו ספק, ולעשות זאת בלי פרסום.

סיפור נוסף התרחש בפורים, כאשר הרב רובינשטיין הגיע באיחור לסעודה משפחתית. בשל השעה המאוחרת וההכנות לשבת, בחר להתפלל מנחה ביחידות כדי שלא לעכב את בני המשפחה.

רק בהמשך התבררה הסיבה לאיחור. בדרכו לסעודה עצר הרב במיוחד כדי להעביר מתנות לאביונים ליהודי שנזקק לעזרה דחופה.

המעשה הזה חיבר בין שני צדדים באישיותו, כפי שעלו מדברי המספידים: מצד אחד, האחריות כלפי אדם שנמצא במצוקה; מצד שני, הרגישות לזמנם ולצורכיהם של בני המשפחה, שבגללה נמנע מלעכב אותם.

גם כאן לא היה מדובר במעשה חסד שנועד להיראות. בני המשפחה למדו רק בדיעבד מה עמד מאחורי האיחור.

לקראת סיום דבריו חזר הרב פריבס אל ימיו האחרונים של חמיו. גם בתקופת המחלה, כאשר כוחותיו הלכו ופחתו, המשיך הרב רובינשטיין להודות לאנשי הצוות הרפואי שטיפלו בו.

הכרת הטוב, שהייתה חלק מאורח חייו, נמשכה גם ברגעים שבהם אפילו אמירת שתי מילים פשוטות דרשה ממנו מאמץ.

ואז שיתף חתנו את המשתתפים ברגע נוסף, מהלילה האחרון לחייו של הרב. לדבריו, מתוך שנתו חזר הרב רובינשטיין כמה פעמים על מילה אחת: "אנא, אנא". הרב פריבס הדגיש כי אינו יודע למה התכוון חמיו באותם רגעים, ולא ביקש לקבוע לכך פירוש ודאי. עם זאת, הוא הציע לראות במילים הללו הד לבקשה המוכרת מן הפסוק בתהילים: "אנא ה', כי אני עבדך".".