"אני זוכרת שהייתי חולה. הייתי ממש ככה מדברת עם אלוהים ואומרת לו, עוד קצת. אני רוצה להיות בחתונות של הבנות שלי, אני רוצה להיות בלידות, תיתן לי עוד קצת".
המילים האלה, שאומרת ליאת פישר בקול שקט, מספרות משהו על הפחד הגדול שליווה אותה בתקופה שבה לא ידעה אם תזכה לראות את בנותיה גדלות. היום, כשהיא יושבת באולפן ערוץ 7 מול אחותה, הדר מילר, היא כבר נמצאת במקום אחר. היא החלימה מסרטן השד, חזרה לעבודתה כמיילדת ומבקשת להעביר הלאה את המסר שלדבריה הציל את חייה: ללכת להיבדק.
השיחה בין שתי האחיות, שנערכה לרגל חודש המודעות לסרטן השד, היא הרבה יותר מריאיון על מחלה והחלמה. זו שיחה על הפחד לאבד את החיים ועל הפחד לאבד את עצמך, על אמונה ברגעים שבהם העתיד אינו ברור, על משפחה שמלווה את האדם החולה ועל היכולת למצוא משמעות גם בתוך תקופה קשה במיוחד.
באוקטובר 2022 הייתה פישר באמצע משמרת בבית החולים שבו היא עובדת כמיילדת. חברותיה לעבודה שוחחו על חודש המודעות לסרטן השד ועל החשיבות של בדיקות לגילוי מוקדם. היא הקשיבה והחליטה לקבוע תור לבדיקה.
באותם ימים לא הייתה לה כל סיבה לחשוד שמשהו אינו כשורה. היא הייתה עדיין מתחת לגיל 40, עסקה בספורט ורצה שלוש פעמים בשבוע. היא הרגישה בריאה לחלוטין.
"הכי בריאה שבעולם", היא נזכרת. אלא שבבדיקה אצל כירורג שד התגלה ממצא שהוביל לסדרת בדיקות נוספת. בתוך זמן קצר קיבלה פישר את האבחנה: סרטן שד בשלב שלוש. לדבריה, בתחילת הבירור אף עלה החשש שמדובר במחלה בשלב ארבע.
"באמת לא היה לי שום מחשבה שיש לי סרטן", היא מספרת. "לא הרבה אנשים יודעים, אבל בעצם אפשר להיות עם סרטן ושלא יהיו שום סימנים. באמת הרגשתי הכי בריאה שיש, ולא חלמתי שיש לי סרטן".
גם כאשר התגלו הממצאים הראשונים, היא התקשתה להאמין שהתשובה תהיה חיובית. "זה באמת שוק, זה שוק. זה ממש כאילו, מה קשור אליי הסרטן הזה? אין שום קשר".
האבחנה שינתה בבת אחת את שגרת חייה. מאישה שעובדת, מגדלת משפחה ומתאמנת באופן קבוע, היא הפכה למטופלת שנדרשה להתמודד עם טיפולים כימותרפיים, טיפולים ביולוגיים והקרנות.
הדר מילר, שליוותה את אחותה לאורך הדרך, זוכרת היטב את אחד הרגעים הראשונים לאחר גילוי המחלה. השתיים היו בטיול בתאילנד כאשר ליאת קיבלה שיחת טלפון הקשורה לאבחנה.
"יצאת לחוף, יצאת לא להרבה זמן, איזה עשר דקות. פשוט חזרת, בכית, אבל אמרת, אני הולכת לקבל את זה בטוב. אני הולכת לקבל את זה באהבה", משחזרת מילר.
פישר מאשרת שכבר בתחילת הדרך החליטה לנסות להתמודד עם המחלה מתוך אמונה ואופטימיות, אף שלא הייתה לה כל ודאות רפואית לגבי התוצאה.
"החלטתי שאני ככה וככה הולכת לעבור את המסע הזה. אז אני הולכת לעבור אותו בטוב, כמה שאפשר", היא אומרת. היא אינה מנסה להסתיר את המחיר שגבתה ממנה המחלה. היו ימים שבהם לא הצליחה לצאת מהמיטה, ימים של חולשה קשה, נשירת שיער וקושי לתפקד. אבל בתוך המציאות הזאת ניסתה למצוא דרך לחיות את התקופה ולא רק להמתין שתסתיים.
"אני חושבת שמה שמאוד עזר לי להתמודד, זה באמת האמונה", היא מספרת. "אמרתי לקדוש ברוך הוא, אני הולכת איתך, אין לי שליטה על המצב הזה. אני יכולה לעשות את הכי טוב שלי, לעשות את כל הבדיקות, את כל מה שצריך, את כל הטיפולים, ובסופו של דבר, אתה זה שמוליך אותי".
לדבריה, האמונה אפשרה לה לקבל גם את הימים שבהם לא הייתה מסוגלת לעשות דבר. כאשר הרגישה טוב יותר, השתדלה לחזור לפעילות, לצאת מהבית ולבלות עם משפחתה. כאשר הכוחות אזלו, הרשתה לעצמה לנוח.
"באמת היו לי ימים שלא יכולתי לצאת מהמיטה ושלא תפקדתי, אז הרפיתי ושחררתי. וכשהיו לי ימים שהיה לי כוח, אז החלטתי שאני מהירה, ושאני יוצאת, ושאני ככה נותנת מה שאני יכולה למשפחה שלי ולאנשים שנמצאים מסביבי", היא מספרת.
אל ההתמודדות עם המחלה התלווה גם זיכרון משפחתי כואב. אביהן של ליאת והדר נפטר מסרטן הריאות זמן לא רב קודם לכן. עבור הדר, שליוותה את אחותה לטיפולים, החזרה לבתי החולים ולמחלקות האונקולוגיות הציפה את הזיכרונות מהמחלה של אביהן, שהסתיימה במותו.
ליאת מספרת כי דווקא דמותו של אביה העניקה לה כוח. "אני חושבת שבעיקר קיבלתי ממנו כוח. הוא באמת היה דוגמה טובה לאדם שקיבל את הגורל שלו באהבה ובאמונה".
אחד השינויים העמוקים שחוותה היה המעבר מהצד המטפל לצד המטופל. במשך שנים הייתה רגילה להיות זו שמלווה נשים ברגעים משמעותיים בחייהן, מסייעת להן להתמודד עם כאב הלידה ומקבלת איתן חיים חדשים לעולם. כעת הייתה היא זו שנזקקה לטיפול ולעזרה.
במקום שבו עבדה, חדרי הלידה והמחלקה האונקולוגית נמצאים, לדבריה, בבניינים סמוכים. המעבר בין שני העולמות האלה הפך עבורה גם לשיעור מקצועי ואנושי.
"אני חושבת שכשאתה מטופל בעצמך, אתה רואה דברים קצת אחרת", היא אומרת. היא נזכרת במשפט שאמר לה אביה כאשר קיבלה את תעודת האחות והחלה לעבוד במקצוע. הוא הזכיר לה את מאמר חז"ל "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב", וביקש ממנה לזכור שגם חיוך קטן יכול להיות משמעותי לאדם הזקוק לטיפול.
"כשהוא אמר לי, כשאת נותנת טיפול, כשאת נותנת זריקה, אל תשכחי תמיד לחייך, כי לפעמים המטופל כל כך זקוק לזה", היא מספרת. "אז אני כן חוויתי את זה גם בעצמי, בצד של המטופל. ואין ספק שזה שיעור".
כשהיא נשאלת אם החוויה הפכה אותה למטפלת טובה יותר, היא משיבה בפשטות: "אני מאמינה שכן". דווקא בתקופה שבה נאלצה להתרחק מעבודתה, הבינה עד כמה היא מתגעגעת אליה. אנשים בסביבתה הציעו לה לתכנן טיול או חופשה לאחר ההחלמה, אבל היא חלמה על דבר אחר לגמרי: לחזור לחדר הלידה.
"אני זוכרת שכולם אמרו לי, כשתחלימי, תעשי טיול ותבלי, והדבר שהכי רציתי לעשות זה פשוט לחזור לעבודה, לחזור להרגיש משמעותית", היא מספרת.
אחרי תקופה ארוכה שבה אחרים טיפלו בה ותמכו בה, היא רצתה לשוב ולהיות זו שמעניקה טיפול.
"זה הדבר שהכי רציתי, זה פשוט באמת לחזור לחדר לידה, שחדר לידה הוא כל כך ההפך מהמקום שאני הייתי בו". היום, לאחר שחזרה לעבודתה, היא מתארת תחושת שליחות שמלווה אותה בכל משמרת. "אני מגיעה למשמרת ואני אומרת לעצמי, האישה שאני אפגוש שם בחדר לידה, זאת האישה שהקדוש ברוך הוא נתן לי לטפל בה", היא אומרת. "זאת מי שאני צריכה לתת לה כמה שאני יכולה, להשפיע, להאיר, להביא לה את הכי טוב שאפשר בכל החוויה הזאת".
אלא שגם לצד ההחלמה והחזרה לחיים, יש זיכרונות שאינם נעלמים. אחד מהם קשור דווקא למראה החיצוני ולנשירת השיער במהלך הטיפולים. "אני זוכרת כשסיפרו לי על הסרטן בהתחלה, לא פחדתי מלמות, פחדתי מהקרחת, פחדתי להיות לא יפה", היא מגלה.
היא מספרת על ההתמודדות עם אובדן השיער, הגבות והריסים, ועל הרגעים שבהם הביטה במראה והתקשתה לזהות את עצמה. גם בימים שבהם הרגישה טוב יותר, המראה החיצוני הזכיר לה את המחלה.
"זה התמודדות, זה שיעור מאוד מאוד גדול לחיים. בסופו של דבר יופי הוא דבר זמני, והוא דבר חיצוני, ואני חושבת שמה שבפנים זה הרבה יותר משמעותי ממה שאנחנו רואים מבחוץ".
לדבריה, דווקא ההתמודדות הזאת אפשרה לה לבחון מחדש את הדברים שחשובים לה. "להסתכל על עצמי עם קרחת, ובלי גבות, ובלי ריסים, ובלי שום צבע בפנים, ולהגיד לעצמי, כאילו, זה יעבור, זה יעבור".
במהלך הטיפולים הייתה הדר לצידה כמעט בכל מפגש רפואי. היא זוכרת את אחותה מגיעה לטיפולים מאופרת, עם מוזיקה וניסיון לשמור על אווירה טובה גם בתוך המחלקה האונקולוגית.
פישר מסבירה כי זו הייתה הדרך האישית שלה להתמודד. היא בחרה לראות בטיפול הכימותרפי אמצעי שנועד לסייע לה להחלים, ולא להתמקד רק בקושי שהוא גורם לגוף.
היא מדגישה כי אינה מבקשת להציג את הגישה הזאת כדרך היחידה להתמודד עם מחלה קשה, וכי היא מבינה שלא כל אדם יכול או רוצה להסתכל כך על הדברים.
"יכול להיות שיש אנשים שיתעצבנו, אבל זה הסיפור שלי, וזה המסע שלי, ואני מביאה אותו כמו שהוא", היא אומרת. גם כשהיא נשאלת אם הסרטן היה עבורה מתנה, פישר מסרבת להשתמש בתיאור הזה. "אני לא מסתכלת על הסרטן כמתנה. מתנה זה לא", היא אומרת.
עם זאת, היא מאמינה שההתמודדות חיזקה אותה ושינתה את הדרך שבה היא מתייחסת לחיים. הדר מזכירה רגע שבו ליאת בכתה מהתרגשות במסיבת סיום של אחת מבנותיה, רק משום שזכתה להיות שם.
"שום דבר לא מובן מאליו, והחיים האלה הם לא מובנים מאליו", אומרת פישר. היא אינה מסתירה גם את הפחד שנותר אחרי ההחלמה. כיום היא נמצאת במעקב רפואי ועוברת בדיקות אחת לחצי שנה כדי לוודא שהמחלה לא חזרה.
לדבריה, מי שלא עבר מחלה קשה עלול לחשוב שברגע שהטיפולים מסתיימים והאדם מחלים, החיים פשוט חוזרים למסלולם. בפועל, החשש מפני הישנות המחלה עשוי להמשיך ללוות את המחלימים.
"אנשים חושבים שאנשים שחלו, הם החלימו, והחיים ממשיכים הלאה, והכול בסדר, אבל זה לא בדיוק ככה", היא אומרת. "זה עדיין התמודדות יומיומית של להילחם במחשבות האלה, או בפחד".
לצד החשש, היא מספרת שהמחלה העניקה משמעות חדשה לרגעים משפחתיים שבעבר נראו מובנים מאליהם. בתקופת הטיפולים ביקשה מאלוהים לזכות בעוד זמן עם בנותיה, להגיע לחתונות שלהן ולהיות לצידן כאשר יקימו משפחות משלהן. "באמת היום כל אירוע, כל דבר, כל דבר שקורה הוא פתאום כל כך משמעותי", היא אומרת. "ואת אומרת לעצמך, וואו, אני פה. זה באמת לא מובן מאליו. זה ממש זכות להיות פה".
החוויה האישית הפכה גם למקור תמיכה עבור נשים אחרות. פישר מספרת כי נשים שאובחנו עם סרטן פונות אליה כדי לשמוע על ההתמודדות שלה, על הטיפולים ועל החיים שאחריהם.
היא זוכרת היטב את הצורך הזה מעצמה. כאשר אובחנה, ביקשה לדבר עם אישה שכבר עברה טיפולים דומים והחלימה, כדי שתוכל לדמיין את האפשרות שגם היא תגיע ליום שאחרי.
"הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לדבר עם אישה שעברה טיפול כמו שלי, והיא עדיין פה בעולם הזה, ולשמוע ממנה באמת איך היא חוותה את זה", היא מספרת. כיום היא משתדלת להיות עבור נשים אחרות אותה אישה שחיפשה אז. היא אינה מסתירה מהן שהטיפולים עלולים להיות קשים, אך נמנעת מלתאר מראש תופעות לוואי שלא בהכרח יחוו.
"אני לא הולכת להגיד לה אם הולך להיות לך ככה וככה, ויהיה לך תופעת לוואי כזאת או תופעת לוואי כזאת, כי אולי לא יהיה לך, וכשיהיה לך, אז אני פה", היא מסבירה.
אחד הדברים שהיא מבקשת להעביר לנשים שנמצאות כעת בעיצומה של ההתמודדות הוא האפשרות לדמיין את החיים שלאחר הטיפולים. "אני ממליצה להם לזכור כל הזמן שזה זמני", היא אומרת. "נכון, עכשיו קשה, אבל זה ייגמר, וזה יעבור".
פישר נזכרת כי בזמן שהייתה חולה דמיינה את עצמה בריאה, עם שיער שצמח מחדש, מגיעה לאולפן ערוץ 7 כדי לספר על ההחלמה. כעת היא יושבת באולפן לצד אחותה ומגשימה את התמונה ההיא. "באמת תמיד להישאר עם התקווה, לא להרפות, לא לחשוב שזה סופי", היא אומרת.
גם לבני הזוג ולבני המשפחה המלווים אדם חולה יש לה מסר. לדבריה, אחת החוויות המשמעותיות ביותר עבורה הייתה הידיעה שאהבתו של בעלה אינה תלויה במראה החיצוני שלה או בשינויים שעברה במהלך הטיפולים.
"אישה שחווה את זה, הדבר שהיא הכי צריכה, זה פשוט אהבה. לדעת שאתה נמצא שם, שאתה אוהב אותה בכל מצב, זה באמת משהו שהחזיק אותי מאוד", היא אומרת. היא מספרת שבעלה הבהיר לה שגם ללא שיער, אהבתו אליה לא תשתנה, וכי הוא אוהב את מי שהיא מבפנים.
"זה משהו שמאוד חיזק אותי. אז פשוט באמת להיות שם, ולהיות בצד של לחזק, של להגיד את הדברים הטובים והחיוביים, זה פשוט לתת המון המון אהבה".
אבל לצד סיפור ההחלמה, פישר מבקשת להקדיש את הבמה בעיקר לנשים שעדיין לא נבדקו. היא חוזרת לאותו יום באוקטובר 2022, שבו שיחה מקרית בין חברות לעבודה גרמה לה לקבוע תור לבדיקה, למרות שהרגישה בריאה לחלוטין.
לדבריה, נשים רבות דוחות בדיקות בגלל עומס החיים, אי־נוחות, מבוכה או חשש מהתוצאה. היא מכירה את הסיבות הללו, אך מבקשת שלא לתת להן למנוע בירור רפואי.
"אנחנו דואגות לכולם מסביבנו, ושמות את עצמנו אחרונות", היא אומרת. "כשאת הולכת להיבדק, אל תחשבי רק על עצמך, תחשבי גם על אלה שסובבים אותך". פישר מדגישה כי גילוי מוקדם עשוי להשפיע באופן משמעותי על אפשרויות הטיפול ועל ההתמודדות עם המחלה. היא עצמה מייחסת את הצלת חייה להחלטה שקיבלה באותה משמרת, לפני ארבע שנים.
"אני הצלתי את החיים שלי פשוט בבדיקה. קבעתי תור, הלכתי להיבדק", היא אומרת. בסיום השיחה פונה הדר לאחותה במילים אישיות. היא מספרת שתמיד ראתה בה מקור השראה, ושגם במהלך המחלה למדה ממנה על אמונה, על הכרת הטוב ועל היכולת להמשיך להעניק לאחרים.
"תמשיכי להאיר את האור המדהים שלך", היא אומרת לה. "תודה רבה", משיבה ליאת. "ואני זכיתי שהאור הזה צמוד צמוד אליי. החברה הכי טובה שלי, הכי אהבתי", אומרת הדר. "אני זכיתי", עונה לה אחותה.