לפעמים דרוש רק צעיר אחד, עדר צאן ואמונה גדולה כדי לשנות את המציאות הביטחונית באזור שלם. בצפון הבקעה זה כבר קורה.
החוואים הצעירים מגיעים למקומות שמהם נעדרה המדינה במשך שנים, נאחזים בקרקע, ובעקבותיהם מגיע גם הצבא. מה שראיתי בסיור בחוות הבקעה הוא לא רק התיישבות חדשה, אלא חזרתה של החלוציות הציונית במלוא עוצמתה.
הסיור, שאורגן ביוזמת תושבים מעפרה, היה מרשים, מרתק ומרומם רוח. ביקרנו בין היתר במוצב טובלן, שבו פועלת חווה אזרחית, אחת מכמה חוות שלדעתי ממלאות תפקיד ביטחוני חיוני. החוות הללו חוסכות לצה"ל כוח אדם ומאפשרות הישגים שכוחות צבא מתחלפים, שאינם מכירים לעומק את השטח ואת תנאיו, מתקשים להשיג.
כמה מהחוות כבר פועלות לאורך מקורות המים ובאזורים רגישים, ולדברי אנשיהן הן מסייעות לסגור פרצה משמעותית ביכולת למנוע חדירות והברחות אמצעי לחימה מירדן. מדובר במדינה שכנה שחתמה עם ישראל על הסכם שלום, אך היציבות בה שברירית, ולדבריי איראן פועלת לבניית יכולות בשטחה לקראת עימות עתידי. בינתיים, הברחות אמצעי הלחימה ליהודה ושומרון נמשכות ומתרבות. הסכם שלום, חשוב ככל שיהיה, אינו יכול לשמש תחליף לאחיזה ממשית בשטח.
בהמשך ביקרנו בחוות הפזורות במרחב שבין כביש 90 בצפון הבקעה לאזור תיאסיר, טובאס וזבאבדה. זהו אזור שלדעתי הוזנח במשך שנים בידי המדינה וצה"ל, על רקע תפיסת העולם שהתפתחה בעקבות הסכמי אוסלו. בהיעדר אחיזה מספקת בשטח, הפך המרחב למסדרון יבשתי בין ירדן לאזור ג'נין ולמוקדי הטרור שבו.
ואולם בשנים האחרונות מתחולל במקום שינוי. החוואים הצעירים, בעלי היוזמה, עוז הרוח והחלוציות, שבו להיאחז באדמה. בעקבותיהם חזר גם הצבא לאזורים שמהם נעדר במשך שנים. סיפורו של הר בזק ממחיש היטב את המהפך הזה.
כשהגענו לפסגת ההר, עלה בפי הפסוק: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". קשה לתאר את עוצמת החוויה. במקום שבו הייתה עד לא מכבר חווה בודדת, ניצבים היום גם בסיס צבאי ויישוב צעיר. הכביש המוביל אל הפסגה אינו דרך עפר מאולתרת או פתרון זמני, אלא כביש קבע מתוכנן וסלול היטב, שהקמתו מחייבת השקעה ציבורית ניכרת.
מאחורי השינוי הזה עומדים גם שני שרים בממשלה, שלדעתי אחראים לפריצת דרך בהתיישבות ובאופן שבו מערכת הביטחון מתייחסת אליה. זו אינה המפד"ל או הבית היהודי של הדורות הקודמים. אלה נציגיו של דור חדש, הדור השלישי, שיודע לתרגם אמונה ואידיאולוגיה לתוכניות עבודה ולמעשים בשטח.
חשובה לא פחות התמיכה שהחוות זוכות לה מצד הצבא. נראה כי בצה"ל הבינו שהחוואים הם נכס ביטחוני משמעותי, ושיש משימות שבהן יתרונם על פני כוח צבאי מתחלף ברור. רועה צאן שחי בשטח דרך קבע מכיר כל שביל, כל שינוי בנוף וכל תנועה חריגה. הוא אינו חייל שהגיע לתקופה קצובה, אלא אדם שזהו ביתו. היכרות כזאת עם המרחב, הנרכשת לאורך שנים, אינה ניתנת להחלפה מלאה באמצעי מודיעין וטכנולוגיה.
אני סבור שטוב שההישגים הללו אינם מלווים במסעות פרסום וברעש תקשורתי. הרי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. ובכל זאת, עלינו לדעת למי מגיעות התודה והברכה, ולחזק את הכוח הפוליטי שמאפשר את המשך העשייה. בעיניי, זהו המפתח להרחבת המהלך גם לאזורים נוספים, ובראשם הגליל והנגב.
במהלך הסיור שמענו מהחלוצים הצעירים כי משפחות בדואיות שהתיישבו באזור, במסגרת מה שהם מתארים כתהליכים הקשורים לתוכנית פיאד ולתמיכה אירופית, עוזבות שטחים שבהם מוקמות חוות חדשות. לדבריהם, הדבר מתרחש לעיתים ללא מאבק, בין היתר משום שהדור הצעיר בחברה הבדואית אינו מוכן עוד לשאת באורח החיים הקשה של רעיית הצאן. אחד הבדואים, כך סיפרו לנו, הסביר את השינוי במשפט פשוט: "היהודים חזרו לאדמה".
המשפט הזה מבטא בעיניי אמת היסטורית עמוקה.
דור ההורים שלי הגיע מן הגלות, נאחז באדמה, עיבד אותה ובנה את הארץ. זה היה דור החלוצים, שהבין כי השיבה למולדת אינה מסתכמת בריבונות מדינית, אלא מחייבת נוכחות ממשית בקרקע. אחריו הגיע הדור שהתעצב בעקבות מלחמת יום הכיפורים, דור שאני מכנה "דור אוסלו", שהתרחק בהדרגה מחזון ההתיישבות ומרעיון האחיזה באדמת המולדת.
כאשר אני מדבר על דור, כוונתי לדור תרבותי, המשתרע על פני כארבעים שנה, פחות או יותר. בדור השלישי, דור התקומה, שהחל להוביל לפני כתריסר שנים, צמחה מחדש חלוציות המבקשת לשוב אל האדמה ואל מסורת האבות. הצעירים שפגשנו בחוות הם בעיניי הביטוי המובהק להתחדשות הזאת.
מי שאינו נאחז באדמתו יתקשה להגן עליה מפני פלישת פתע או מפני מה שאני מכנה "הכיבוש השקט". מלחמות ומאבקים אינם מוכרעים רק בשדה הקרב, אלא גם במישור התודעה. בהיעדר תודעת מולדת, תחושת המשכיות יהודית וזיקה למסורת, נחלשת הנכונות להיאחז בקרקע ולהגן עליה.
חלום הנורמליזציה של דור אוסלו, שהתעצב בצל הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, הביא לדעתי לנסיגה מחלום ההתיישבות. במקום לראות באחיזה באדמה תנאי יסודי לקיום הלאומי, התפתחה תפיסה שלפיה אפשר להבטיח את העתיד באמצעות הסדרים מדיניים ומערכות ביטחון בלבד. המציאות מלמדת אותנו, לשיטתי, עד כמה מסוכנת ההנחה הזאת.
המפגש עם בעלי החוות הצעירים היה עבורי חוויה מרוממת. הדור הזה מפתיע ומשמח בעוצמת אמונתו, בנכונותו לשאת בעול ובשיבתו לחלוציות של דור ההורים שלנו. הוא אינו מסתפק בסיסמאות, אלא קם ועושה. בכך הוא מוכיח שהמפעל הציוני מסוגל להתגבר על חולשותיו של דור אוסלו ולהתחדש מתוך שורשיו.
לפסימיסטים, לרואי השחורות השואלים "הזוהי גאולה?", אני מציע להגיע לחוות, לפגוש את הצעירים ולהתבונן במעשיהם. בעיניי, זו התקדמות גדולה בתהליך הגאולה, והיא משתלבת במודל הביולוגי של ההתחדשות הלאומית שעליו אני מדבר זה שנים.
אבל חלוציות לבדה אינה מספיקה. דרושים גם מנהיגים פוליטיים מוכשרים, בעלי אמונה ואידיאולוגיה, היודעים להפוך חזון למציאות. בתורת ישראל המעשה הוא העיקר, ולא ההצהרה. זהו בעיניי ייחודם של הפוליטיקאים המובילים כיום את המהלכים הללו: עבודה שקטה, תכנון, התמדה, נחישות ומיקוד במטרה.
כך השתנה היחס של הצבא לחוות. כך נסללו דרכים והוקמו יישובים. וכך, לטעמי, חבלי ארץ שהוזנחו והפכו למרחבים המאפשרים פעילות עוינת חוזרים בהדרגה לאחיזה ישראלית משמעותית.
כעת הגיע הזמן להפנות את המבט גם לגליל ולנגב. בשני האזורים הללו מתרחשים, לדעתי, תהליכים מדאיגים של אובדן אחיזה בקרקע.
מדיניות התכנון, המושפעת עדיין מתפיסות העולם של תקופת אוסלו, מקשה על הקמת יישובים יהודיים חדשים ומגבילה את התפתחותם של יישובים קיימים. מנגד, אני רואה התרחבות ניכרת של ההתיישבות הערבית, שלתחושתי אינה נתקלת באותן מגבלות.
התוצאה, כפי שאני מנתח אותה, היא התפתחות של רצפים טריטוריאליים ערביים, מן הצפון דרך גב ההר המרכזי ועד הנגב. אני רואה בכך איום ארוך טווח על האחיזה היהודית במרחבי הארץ ועל יכולתה של המדינה לשמור על ריבונותה.
גם בנגב מתרחשים תהליכים המחייבים תשומת לב לאומית. לדעתי, תופעות של פוליגמיה והבאת נשים מיהודה ושומרון מעוררות שאלות ביטחוניות ודמוגרפיות כבדות משקל, לרבות החשש מהתרחבות השפעתם של גורמים המזוהים עם חמאס. אין להתעלם מן הסוגיות הללו או להותיר אותן ללא מענה מדיני ומעשי.
זהו בעיניי מצב חירום לאומי. ההתמודדות עמו מחייבת מנהיגות שהוכיחה את יכולתה לתרגם אידיאולוגיה לשפת המעשה. משום כך אני סבור שיש לחזק את כוחה הפוליטי של מפלגת הציונות הדתית ושל הצוות המוביל אותה, כדי לאפשר את הרחבת המהלכים שנעשו בבקעה גם לגליל ולנגב.
בסופו של דבר, ההתחדשות שאנו עדים לה אינה רק תוצאה של החלטות ממשלה או של פעילותם של צעירים נחושים. היא נובעת ממקור עמוק יותר: המסורת היהודית, שהיא בעיניי ה-DNA הלאומי שלנו. עם שיש לו טקסט מכונן, זיכרון היסטורי ותודעת המשכיות מסוגל לשוב ולהתחדש גם לאחר תקופות של חולשה ונסיגה. זהו יסוד המודל הביולוגי שאני מבקש להציג.
הצעירים שפגשתי בצפון הבקעה מוכיחים שהרוח הזאת עדיין חיה ופועמת. הם אינם ממתינים שמישהו אחר יעשה את המלאכה. הם עולים אל ההר, מקימים חווה, נאחזים בקרקע ומשנים את המציאות.
כי מי שאינו נאחז באדמתו, לא יוכל להבטיח את ביטחונו. ועם ששב לאדמתו, שב גם אל כוחו ואל עתידו
פרופ' אלישע האס הוא חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי