כילדה שגדלה בחיפה של סוף שנות החמישים, ענת ניר לא הכירה כמעט אנשים שומרי מצוות. שנים לאחר מכן היא כבר הייתה חלק מקהילה חב"דית בקריית מלאכי, עסקה בסיעוד ובסיוע לנשים, ובשלב מאוחר יותר בחייה החליטה להגשים אהבה ישנה וללמוד קולנוע.
בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 היא מספרת על הדרך שעברה בין העולמות, על המשפחה שבה גדלה ועל הסרטים הדוקומנטריים שהחלה ליצור.
"נולדתי פה בעיר חיפה. כשאני נולדתי, בסוף שנות החמישים, היא הייתה עוד חיפה אדומה ממש", היא מספרת. ניר גדלה באזור הכרמל, בסביבה חילונית שבה כמעט לא נחשפה לאורח חיים דתי. כאשר הייתה מגיעה לירושלים ורואה אנשים בלבוש חרדי, הייתה מתבוננת בהם בסקרנות.
"לא ראיתי מימיי אדם שומר תורה ומצוות", היא נזכרת. "כשהייתי נוסעת לירושלים מדי פעם וראיתי אנשים שכאלו, פשוט הייתי באה ומסתכלת עליהם כמו באיזשהו טיול אנתרופולוגי".
אלא שכבר אז החלו להתעורר אצלה שאלות. באחד השיעורים בבית הספר, כאשר למדו על פרשת שמע ועל החובה לשמור את מצוות התורה, הרימה את ידה ושאלה את המורה מדוע הם עצמם אינם מקיימים את הדברים הכתובים.
התשובה שקיבלה הייתה שמדובר במצוות שהיו שייכות לעבר. היא לא הסתפקה בכך, אבל גם לא מיהרה לחפש דרך אחרת. "היה לי ככה בתוכי איזשהו משפט כזה, שכל פעם הייתי אומרת לעצמי: לכשאפנה אשנה", היא מספרת, בהתייחסות למאמר מפרקי אבות. רק בהמשך גילתה שגם להמתנה הזאת יש אזהרה משלה: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".
למרות המרחק מהעולם הדתי, היא מדגישה שבית הוריה היה בית של ערכים, יושר ודאגה לזולת. את אביה, אברהם, היא מתארת כאדם שהחסד היה חלק בלתי נפרד מחייו.
הוא עבד בחברת החשמל, ובמסגרת תפקידו נדרש לעיתים לנתק את החשמל לבתים שלא שילמו. לדבריה, הוא עשה מאמצים גדולים להימנע מכך, ולעיתים אף סייע למשפחות מכספו כדי שלא יצטרך לנתק אותן.
"הוא היה עושה שמיניות באוויר כדי לא לעשות את זה", היא נזכרת. האב הקפיד גם ללמד את ילדיו את ערכה של עבודה. בחופשות היה לוקח אותם איתו כדי שיבינו שהפרנסה אינה מובנת מאליה, ומוצא עבורם עבודות מזדמנות.
"גדלתי באמת במשפחה מאוד מאוד טובה, מלאה ערכים, אבל יהדות באמת שכמעט ולא ידענו", היא אומרת.
לצד הלימודים והפעילות בתנועת הצופים, ניר מצאה את עצמה גם בעולם הספורט התחרותי. מורה לחינוך גופני זיהתה את כישרונה בהתעמלות מכשירים וצירפה אותה לקבוצה. בהמשך הגיעה עד לנבחרת ישראל והשתתפה בתחרויות.
במבט לאחור, היא רואה באותן שנים הכנה להתמודדות עם החלטות גדולות שקיבלה בהמשך חייה. בהתעמלות מכשירים, היא מסבירה, מגיע רגע שבו צריך לבצע בפעם הראשונה תרגיל מפחיד, בלי לדעת בוודאות כיצד יסתיים.
"תמיד יש את הפעם הראשונה שאתה צריך לעשות, מה שנקרא, לקפוץ בלי לדעת איך", היא אומרת. לדבריה, הניסיון הזה עזר לה בהמשך, כאשר נדרשה לעשות צעדים שלא היו מקובלים בסביבתה.
אחרי שירותה בנח"ל החלה ללמוד סיעוד. המשיכה לעולם הרפואה הייתה קיימת אצלה כבר מגיל צעיר. כאשר בני משפחה אושפזו, הייתה מבקשת מהוריה להצטרף לביקורים בבית החולים. משהו במקום שבו אנשים רבים מתגייסים לטובת אדם חולה עורר בה עניין מיוחד.
"הרגשתי איזשהם דברים מאוד מאוד מיוחדים במקום הזה", היא מספרת. "כל האנשים שם רק דואגים לאיזשהו בן אדם אחד, מטופל, שכולם רוצים רק לעזור לו להרגיש טוב, להבריא".
במהלך שירותה הצבאי חוותה גם תאונה שנחרתה בזיכרונה. בטיול עם חברי הגרעין נסעו כשלושים צעירים על פלטפורמה שנגררה אחרי רכב. באחד הסיבובים התהפכה הפלטפורמה, ואיתה גם הרכב.
ניר מספרת שנחתה על ידיה ורגליה, אולי בזכות ניסיונה כספורטאית. מיד לאחר שהתעשתה החלה לעבור בין חבריה ולבדוק מי נפגע ומי זקוק לעזרה. החוויה הזאת חיזקה בה את התחושה שהיא מסוגלת לפעול ולסייע גם במצבי לחץ. אבל השינוי המשמעותי ביותר בחייה החל דווקא במהלך טיול בחו"ל, אחרי הצבא.
בשנת 1978 טיילה עם חברה, ובמהלך המסע נתקלה בשאלות על יהדות, התנ"ך ולוח השנה העברי. היא גילתה שאנשים אחרים מצפים ממנה לדעת דברים על המסורת שלה, בעוד שהיא עצמה כמעט אינה מכירה אותה. "הרגשתי מאוד בושה ששואלים אותי כל מיני דברים על משהו שהוא כל כך שייך אליי, ואני לא יודעת עליו כמעט כלום", היא מספרת.
המחשבה על ילדיה העתידיים העסיקה אותה במיוחד. היא דמיינה ילד שחוזר מהגן ושואל מה פירוש הדבר שהוא יהודי, והבינה שאינה יודעת איזו תשובה תיתן לו. "חשבתי לעצמי, איזו תשובה ניתן לו? אני אגיד לו מה כתוב בתעודת זהות? זה לא נשמע אינטליגנטי בכלל", היא אומרת.
כשחזרה לארץ החליטה לנצל את התקופה שלפני תחילת הלימודים באוניברסיטה כדי ללמוד יהדות. חברה שהכירה מעולם הספורט, והתקרבה ליהדות לפניה, הפנתה אותה למקום לימוד בשכונת בית וגן בירושלים.
ניר הגיעה לשם בלבוש שבו הייתה רגילה ללכת, במכנסיים ובחולצה, בלי כוונה להתווכח או לשכנע איש. היא רצתה ללמוד.
רק בדיעבד גילתה שהלימודים החלו בחודש אלול. כששבה הביתה וביקשה מאמה לבדוק את תאריך לידתה העברי, התברר לה שגם היא נולדה באלול, בג' באלול. ההתקרבות ליהדות הובילה בהמשך לשינוי אורח חייה, אך לא התקבלה בקלות במשפחה. שני אחיה הגדולים התקשו להשלים עם ההחלטה של אחותם הצעירה לחזור בתשובה.
הקושי גבר כאשר הודיעה שהיא מתכוונת להינשא לאדם שבני משפחתה עדיין לא הכירו. העובדה שהיה סטודנט לרפואה סייעה, לדבריה, להפיג חלק מהחששות. לאחר נישואיהם התלבטו בני הזוג היכן להתגורר. בעלה גדל בקיבוץ ורצה לשוב אליו בתום הלימודים. השניים, שכבר התקרבו לחסידות חב"ד, התייעצו עם רב בנוגע לאפשרות לעבור לשם.
הם קיבלו אישור לנסות להתגורר בקיבוץ במשך שנה, אך המציאות הייתה מורכבת. לדברי ניר, חלק מחברי הקיבוץ חששו מהשפעת אורח החיים הדתי של בני הזוג על הסביבה, ובמיוחד מהשפעתו של בעלה, שהיה אהוב ומוכר במקום.
בני משפחתו של בעלה התגוררו בקיבוץ, ובכל זאת, לדבריה, ההתנגדות לנוכחותם הייתה משמעותית. היא אף מספרת שמישהו נהג לפגוע בעירוב שהקימו בין הבתים.
לבסוף עזבו את הקיבוץ ועברו לקריית מלאכי, בעקבות התייעצות נוספת עם רב. "הוא אמר שנבוא לנסות בקריית מלאכי שנה", היא מספרת בחיוך, "וברוך השם אנחנו כבר מנסים ארבעים שנה". במשך השנים השתלבו בני הזוג בחיי הקהילה. ניר עבדה כאחות, בין היתר בטיפת חלב, ובהמשך עסקה גם בבדיקות הלכתיות לנשים. היא מספרת שהצורך שעלה מהשטח הביא אותה לדחוף לפתיחת הכשרה מקצועית בתחום במכון פוע"ה, והיא השתתפה במחזור הראשון של הקורס.
בשיחה עם ד"ר קטן, שגם היא הייתה מעורבת בקידום ההכשרה, עולה החשיבות ששתיהן ייחסו לשילוב בין ידע רפואי לבין הבנה הלכתית, כדי שנשים יוכלו לקבל מענה מקצועי ורגיש. אלא שלצד העבודה בסיעוד והפעילות בקהילה, נשארה אצל ניר אהבה ישנה שהחלה עוד בילדותה: הקולנוע.
אביה, היא מספרת, עבד בעבודה נוספת כדי לממן את לימודי התיכון של שלושת ילדיו. אחרי יום העבודה בחברת החשמל היה יורד לאזור הדר בחיפה ועובד כקופאי בבית קולנוע. אמה אהבה סרטים, וכאשר לא נמצא מי שישגיח על ענת הקטנה, הייתה לוקחת אותה איתה להקרנות. כך נחשפה כבר בילדותה לעולם הקולנוע.
את הסרט "דוקטור ז'יוואגו", למשל, היא זוכרת שראתה פעמים רבות. בהמשך, כשגדלה, רכשה מנוי לסינמטק בחיפה והשתתפה במרתונים של סרטים שנמשכו אל תוך הלילה. היא נחשפה ליצירות של במאים מוכרים, ובהם אינגמר ברגמן ופרנסואה טריפו, ונמשכה לסיפורים העמוקים שהקולנוע יכול לספר.
"תמיד הייתה לי פינה מאוד מאוד חמה לקולנוע", היא אומרת. שנים לאחר מכן החליטה שלא להסתפק באהבה לסרטים כצופה, אלא ללמוד כיצד יוצרים אותם בעצמה. בתחילת הדרך לא תכננה להתמקד דווקא בקולנוע דוקומנטרי. אלא שככל שהעמיקה בתחום, גילתה שהיא נמשכת במיוחד לסיפורים אמיתיים, כאלה שהיוצר אינו יכול לדעת מראש לאן יתפתחו.
"המיוחדות שבתחום הזה זה שבעצם הבמאי הוא הקדוש ברוך הוא", היא אומרת. "הסיפור שמספרים בסרטים דוקומנטריים זה סיפורים שלא אנחנו כתבנו אותם".
בעיניה, זו גם אחת הסיבות שהעשייה הדוקומנטרית מרתקת כל כך. גם כשהיוצר חושב שהוא מכיר את הסיפור, העבודה עצמה חושפת פרטים חדשים, תפניות ואנשים שלא ציפה לפגוש.
"אתה כל הזמן מגלה עוד ועוד ועוד", היא מתארת. אחד הנושאים שבהם בחרה לעסוק הוא חייהם של אנשים בגיל השלישי ואף בגילים מתקדמים יותר. בשיחה מזכירה ד"ר קטן את סרטה האחרון, "אף פעם לא מאוחר", ומספרת שהתרגשה ממנו.
קטן מציינת כי היא רואה בעשייה הזאת דרך להפנות תשומת לב לאנשים מבוגרים ולסיפורים שלהם. היא גם קושרת בין תחנות חייה השונות של ניר: הילדה מחיפה שלא הכירה את העולם הדתי, הספורטאית שלמדה להתגבר על הפחד, האחות שבחרה לטפל באחרים והאישה שהחליטה ללמוד מקצוע יצירתי חדש בשלב מאוחר יותר בחייה. ניר, מצידה, מתארת את הבחירה בקולנוע כהמשך לאותה סקרנות שליוותה אותה מאז ילדותה. הפעם היא אינה מסתפקת בהתבוננות בסיפוריהם של אחרים, אלא מבקשת להביא אותם אל המסך.
וכך, אחרי עשרות שנים של עבודה רפואית ופעילות קהילתית, היא ממשיכה ליצור סרטים דוקומנטריים. האחרון שבהם, "אף פעם לא מאוחר", עוסק בתחום שאליו בחרה להפנות את המצלמה: סיפוריהם של אנשים בגיל המבוגר.