לוח השנה העברי מציב אותנו, שנה אחר שנה, על קו התפר הטעון ביותר של הזהות הישראלית: י"א בחשוון וי"ב בחשוון. יום פטירתה של רחל אמנו, ומיד אחריו, יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
לכאורה מדובר בעולמות נפרדים. מצד אחד, רחל אמנו, דמות תנ"כית שמבכה על בניה שיצאו לגלות, סמל לחמלה, לגעגוע ולנחמה ללא תנאי. מהצד השני, רצח פוליטי, קריסה של גבולות הדמוקרטיה ושבר חברתי שמדמם עד היום.
אבל כשמסתכלים על שני התאריכים הללו בראייה אמהית, חכמה ומפוכחת, מבינים שאין פה מקרה. שני התאריכים הללו קשורים בקשר הדוק.
על רחל אמנו נאמר: "מאנה להנחם על בניה כי איננו...". רחל מסרבת להשלים עם המציאות שבה אחים נפרדים, נזרקים לגלות ונלחמים זה בזה. הבכי של רחל אינו בכי של חולשה או ייאוש - הוא בכי של סירוב. סירוב להתרגל לקרע ולשבר.
רצח רבין אינו רק אירוע פוליטי או היסטורי. הוא הרגע שבו הבית העברי כמעט התפרק מבפנים. הרצח הזה לא צמח בחלל ריק; הוא צמח מתוך עיוורון, מתוך מחיקת האחר, מתוך השכחה שכל היושבים בבית הזה הם אותם "בנים" שמתוך הדאגה לגורלם נישא הקול ברמה.
הרצח של מנהיג בישראל על ידי אח הפך את הבכי של רחל מבכי על גלות פיזית לבכי על גלות רוחנית ומוסרית.
הנביא ירמיהו משיב לרחל: "מנעי קולך מבכי וענייך מדמעה... ויש תקוה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם".
הגבול הוא לא רק גבול על המפה. הגבול הוא גם השיח המותר והאסור. גבול הוא היכולת להתווכח ולחלוק, מבלי להפוך את היריב הרעיוני לאויב שדמו מותר.
השיבה לגבול בימינו אינה רק קיבוץ גלויות, אלא שיבה אל גבולות המוסר, הערבות ההדדית וכבוד האדם. הגבול, מעל לכל, הוא השמירה על הבית ועל יושביו. לפני קצת יותר משלוש שנים שוב שכחנו את העיקר ויצאנו מהגבולות. חיפשנו לנצח בוויכוח ושכחנו לשמור על הבית. הפכנו את המחלוקת לפילוג אלים, והתוצאה לא איחרה לבוא, רק שהפעם הניסיון לפרק אותנו הגיע מבחוץ.
בימים אלו, כשהחברה הישראלית מיטלטלת שוב ושוב בין מחלוקות מדממות, עלינו לשאול את עצמנו: האם נדע להחזיק את המורכבות, לאפשר לכל קול להישמע, ובו בזמן להציב תמרור אזהרה ברור מול מסיתים ומפלגים? האם נקשיב לבכי של רחל, או שנמשיך לייצר סיבות לבכי?
רחל אמנו מלמדת אותנו שאהבה אינה מותנית בהסכמה. היא עמדה על אם הדרך, בפרשת דרכים, כדי לחבר בין כולן. רצח רבין מזכיר לנו מה קורה כשהדרך הופכת לזירת קרב.
הגיע הזמן, לא עוד ימין ושמאל שמבטלים זה את זה. אלא למנהיגות של חמלה, של אחריות ושל תיקון.
רק כשנדע להציב גבולות לשיח ולפתוח את הלב לאחוות אחים, נוכל להבטיח שבנותינו ובנינו ישובו לגבולם בבטחה ובשלום.
הכותבת היא אחותו של הראל שרם הי"ד, חברת מועצת החכמות ומקימת פורום מתחברים.