'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה'.
במבט ראשון, בשלשה פסוקים אלה, מתגלה ה' לאברם בחלום ומצווהו לצאת ממקום מגוריו העכשוויים כדי ללכת ליעד בלתי ידוע תוך הבטחה שיבורך על כך בהפיכתו לגוי גדול ומבורך.
הגם שניצל בעבר באופן נסי כשהושלח לכבשן האש, משנעור אברם מהחלום הזה, מההתגלות הראשונה של הבורא אליו, על אברם להיות משוכנע תחילה בעצמו שלא מדובר בסתם חלום או הזיה, וכי זהו רצון הבורא למרות שעומד הוא עתה במעמד מכובד, בראשות ישיבה גדולה ושרי אשתו בראשות מדרשה גדולה של כל הנפש אשר עשו שניהם בחרן. עליו להשתכנע ולא פחות מכך לשכנע את שרי אשתו באמיתות החלום, את משפחתו ואת כל התלמידים והתלמידות, ולצאת עם כולם למסע אל הבלתי נודע. 'אל המקום אשר אראך'.
ואכן 'ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו... ואת כל הנפש אשר עשו בחרן', 'ויקח' לקחם בדברים. תחילה משכנע את שרי אשתו, למרות שהואיל וחלפו להן עשר שנים ללא שנולדו להם ילדים, כך שמבחינה הלכתית יכול היה לעוזבה בחרן. לאחר מכן משכנע אברם את בן משפחתו, אחיינו לוט שיבוא עמו ולא יישאר במקום עובדי עבודה זרה, ורק אחר כך פונה הוא אל תלמידיו ואל תלמידות שרי אשתו. לא רק שכנוע שאכן מדובר בדבר ה' אליו, אלא גם שהם מתבקשים להצטרף אליו להרפתקאה ולצאת עמו לדרך לאלתר. בנוסף אורז הוא ולוקח עמו את כל הרכוש, מה שמצביע לכולם על היות המסע חד כיווני, 'אל חזור', הן לו והן לכל הנלווים אליו.
אך במבט מעמיק יותר לפנינו שלשה פסוקים המגלמים ומבהירים את התשתית והיעד של האומה הישראלית המתחילה כאן באבי האומה. בניגוד למלאכים העומדים, מצטווה בחיר האבות אברם אבינו בגיל שבעים וחמש לצאת מעמידתו ומפעליו בחרן וללכת לשלב הבא. וכדברי הנביא זכריה 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה'.
המלאכים הם הם 'העומדים', אבל האדם ובפרט אברם, נקראים 'מהלך'. 'לך לך'. אל לך עליך אברם אהובי לעמוד ולהמשיך בממלכתך הרוחנית בחרן, עליך לקום וללכת ליעוד הגדול שבשבילו זוקקה האנושות במשך עשרים דורות, מאדם הראשון ועד נח ומנח עד אברם אבינו. ללכת לקראת היעוד הגדול שאחריתו מימוש היצירה בהא הידיעה של בורא עולם - 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו' - יעוד יצירת עם ישראל שתפקידו לספר את תהילות ה' בעולם.
ידוע משפטו המפורסם של האסטרונאוט האמריקאי ניל ארמסטרונג, מפקד משימת החללית אפולו 11 כשהתהלך לראשונה בתולדות המין האנושי על הירח בה' באב תשכ"ט: 'זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות'. לע"ד, לפחות כך והרבה יותר מכך יש להתייחס לצעדיו הראשונים של אברם לארץ ישראל ולקראת לידת עם ישראל בדרך להגשמת יעודו הנשגב.
תהילה זו נכון שיספרוה בני ישראל בארץ ישראל ודווקא מתוך ארץ ישראל לאנושות כולה. ארץ ישראל שעליה נאמר 'ואמר ה' לאברם... שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה וגו', כי מן הארץ הקדושה נברא וכל גבולות הארץ, וכאמור בגמרא ביומא על אבן השתיה שממנה הושתת העולם... מציון נברא העולם. ולכן אומר המשך חכמה, ניתנה לאברם 'מרכז היצורים ותכלית הנבראים'. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות והיא תחת השגחת ה' יתברך, ואף כשהיא תחת ידי זרים, בכל זאת לא בטלה קדושתה. ולא קדושתה, אלא אף ממתנת הייתה מלתת פריה עד שוב בניה. כך הוא בפרשתנו, ה' נותן לאברם את הארץ למרות שהכנעני היה אז בארץ, ואברהם אף היה צריך לקנות את שדה מערת המכפלה, למרות שהארץ הייתה נתונה לו שהיה קדושת ה' שורה על הארץ. אומר הרמב"ן, אל תתפלא שהכנעני הולך וכובש, [כי זה רק זמני]. אם המציאות לא הייתה כזו, אלא הארץ הייתה בידי בני שם, לא היה מן הראוי שזרע אברהם שהוא גם מבני שם, ייקחוה מידם.
אבל בהיותה בידי בני כנען הארור, בני אברהם ייקחוה מידם בדין. וכמו שנאמר: 'ברוך ה' אלוקי שם ויהי כנען עבד למו'. אומר ה'משך חכמה': ה' אמר לאברם, אף על פי שלמטה בארץ אינך רואה מאומה במה היא נתונה לך, שהרי הכנעני אז בארץ, והוא עדיין קשור בה ככלב ויונק שדיה, בכל זאת, שא נא עיניך למעלה, התבונן על רוחניות ההשגחה וההנהגה, 'וראה כי כל הארץ לך אתננה', שגם לך היא נתונה והיא נתקדשה בקדושה שראויה לך ולבניך . כך כותב הוא על פי הזוהר הקדוש.
מאבן השתיה הושתת העולם, כאן נברא אדם הראשון, ומכאן עם ישראל יהיה אור לגויים. אין הליכתו זו של אברם רק הליכה מבחינה גיאוגרפית, אלא הליכה במעלה הרוחני, 'אל הארץ אשר אראך'. ארץ בה יעלה אברם אבינו לא רק מתוך אמונתו בא-ל אחד, לא רק מתוך קשר בחלום לבורא עולם, אלא מתוך מדרגה של ראיה. ואכן משהגיע לארץ כנען, לארץ ישראל, ונתבשר בבשורת הזרע ובבשורת הארץ, 'ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו', בחינת 'ומבשרי אחזה אלקי'. בתחילת הליכתו של אברם נאמר לשון אמירה, 'ויאמר ה' אל אברם' וגו'. אך משהגיע לארץ כנען, עלה למדרגת הראיה.
ממשיך המשך חכמה ואומר, שאברם שמח מאוד על שתי הבשורות, בשורת הארץ ובשורת ארץ ישראל, [ברש"י ובבראשית רבה לט,טז], אך ביותר שמח ובנה מזבח על שהגיע למדרגת הראיה בקשר עם הקב"ה, 'ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו'. וכלשון הרמב"ן 'הודה לה' הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו. כי עד הנה לא נראה אליו לא במראה ולא במחזה. כי 'לך לך מארצך' נאמר בחלום הלילה... והמשכיל יבין ש'וירא ה' אל אברם', הוא מדרגה גדולה בנבואה יותר מכל הקודמות שנאמר בהן ' ויאמר ה' אל אברם', כי 'וירא ' הוא נבואה גמורה.
ובדרך זאת כותב גם אור החיים הקדוש, 'להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' אכן נגלה אחיו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ, והוא, אברם, לא החשיב בשורת שתי מעלות טובות אלה לכלום בהשוואה לערך שמחתו גילוי השכינה אליו... כאן [בהקמת המזבח] פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח, לצד הראות ה' יתברך אליו.
ומוסיף ה'כלי יקר' מה שלא נראה אליו ה' מיד כשאמר לו 'לך לך' לפי שאז עדיין היה בחו"ל כדעת האבן עזרא, ובחו"ל אין השכינה מתגלית, וראיה מיונה הנביא [עפ"י מכילתא בא יב,ד] ולכן לא נראה אליו ה' במראה, כי אם קול דברים בלבד היה שומע, ובשל כך גם לא בנה שם מזבח במקום שאין השכינה שורה בו..
מהי אותה מדרגה של ראיה? מסביר רבי מאיר שמחה מדווינסק, ואומר כי לפנינו ביאור ורעיון יקר, והוא שהשגת מציאותו וכבודו של ה' יתברך, קשה להשגה, כי הנשמה מכוסה בחומר גס, בגוף האדם, המבדיל וחוצץ בינו לבין אבינו שבשמים.
לכן נחוצה לנו התורה שהיא כלי המחזה, ובלשונו, המיקרוסקופ, לזכך את החומריות ולהסיר את מלבושיו הצואים, עד שישוב כמו שהיה טרם היוולדו, מצבו של אדם הראשון קודם החטא. לכן משחרב בית המקדש קמה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, מחיצת החומר המפסיקה בין זוהר השגחתו באספקלריה המאירה לישראל. התורה היא אפוא כלי מחזה, אותו 'מיקרוסקופ', אשר מגדיל את יכולת הראיה פי אלף יותר ממצבו הנוכחי. יש בכוח השלם האלוקי לזכך את החומר עד שישוב למחזה, למראה, מלוטש ובהיר. וזה פרוש הפסוק 'ומבשרי אחזה אלוקי' מן הבשר שהוא החומר הגס, עיני בשר, אחזה באופן מוגדל את מחזה אלו-ה.
אדם הראשון, שנברא בהר המוריה, [מוריה לשון ראיה והוראה], לפני החטא היה במדרגה הגבוהה וכאן בהר הבית הקריב את קורבנו. לפני חטאו היה הוא כחומר זך ובהיר ודק אשר לא חצץ מאומה בינו למראה כבוד ה', ולכן הלך ערום. כי המשכיל הרוחני, כלשונו של ה'משך חכמה', לא צריך לכסות הערווה, ושווה לו אפילו כמקום הנחת התפילין. אך כאשר אכל מעץ הדעת נתהפך הוא לחומר גס שהבדיל אותו באחת מאמיתות השגתו וקרבתו לאלוקים. החומריות שבו והכוחות הרעים שבו הולידו בו את התאווה, ואת המידות הקשות של כעס ונקימה, ועוד דמיונות כוזבים. לכן ידעו אדם וחווה כי ערומים הם ויתבוששו. כפועל יוצא, אדם וחווה רק שמעו את קול ה' בגן. שמעו ולא ראו את כבוד ה' , 'את קולך שמעתי' אומר אדם הראשון לקב"ה, אך לא ראיתי את כבודך. ומהיכן ראיתי? 'ואירא כי עירום אנוכי'. ראיתי שקמה מחיצה ביני לבין אבי שבשמים.
ואכן מאז חטאו של אדם הראשון לא כתוב בתורה אלא לשון 'ויאמר ה''. אמירה בעלמא. רק משבא אברם לארץ ישראל, אז הזדככה החומריות והגיע אברם אבינו למדרגה של אדם הראשון קודם החטא. וזהו לשון הכתוב 'וירא ה' אל אברהם ויאמר וגו''. ולכן 'ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו', הנראה אליו ללא חציצת חומריות כלל. וכך אומר הקב"ה על אבותינו הקדושים, 'וארא אל אברהם, יצחק ויעקב'. נראה ברום מדרגתם. כך גם מעלת ראיית משה רבנו את הארץ, הגם שלא זכה לבוא אליה. ראייה רוחנית.
נמצאנו למדים שבאותן שתי מילים עוצמתיות 'לך לך', ושלושת הפסוקים הראשונים בפרשה, מגלה בורא עולם לאברהם אבינו, אותו הוא מכנה 'אברהם אוהבי', את תפקידו הרם בהכנת התשתית לאומה הישראלית בארץ ישראל ולשם כך מתבשר אברהם: ראשית, על בשורת הזרע, אותה המשכיות שממנה תקום היצירה האלוקית, הלוא היא האומה ישראל. שנית, שארץ ישראל ניתנת לו ולזרעו עד עולם.
שלישית, שארץ ישראל היא מקומו שלו ושל בניו אחריו, הלה הם בני ישראל, אשר משם, מארץ ישראל, יספרו את תהילת ונפלאות שם ה' בעולם. רביעית, שדווקא בארץ ישראל בו שורה השכינה, זוכה אברהם, והבאים אחריו, יצחק ויעקב להסרת המחיצה החומרית ובכך להגיע לקרבת אלוקים הגבוהה ביותר כזו שהייתה לאדם הראשון קודם החטא, בחינת ''ואני קרבת אלוקים לי טוב' [תהלים עג,כח]. וחמישית, טובת ישראל היא טובת העולם כולו, כי מחד 'אברכה מברכיך' ומאידך, 'ומקללך אאר' ומתוך שהכל יראו זאת, 'ונברכו בך כל משחות האדמה'.