יש משהו מנחם באור הנשקף מחלונו של בית לאחר מסע ארוך. הוא מרמז שמישהו ממתין לנו, שבואנו היה צפוי, ושמעבר לחשכה יש מקום שאליו אנו שייכים.
במשך עשרות שנים סיימה רשת המלונות האמריקאית Motel 6 את פרסומותיה בהבטחתו הבלתי נשכחת של טום בודט: "נשאיר את האור דולק בשבילך". קסמה של הסיסמה לא היה בהבטחה ללינה במחיר נוח, אלא בתחושה החמה שהנוסע הוא אורח שמצפים לבואו.
ביטוי מוכר זה מציע נקודת מבט בלתי צפויה על מדרש קדום העוסק בהתוודעותו של אברהם אל הבורא. בבראשית רבה (לט, א) נמשל אברהם לאדם העובר ממקום למקום ונתקל ב"בירה דולקת", ארמון שאפשר להבינו כמואר או כעולה באש:
"משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה".
העובר בדרך תוהה אם ייתכן שארמון כזה קיים ללא מנהיג, מי שמושל בו או מכוון את ענייניו. ואולם התשובה באה מפי בעל הבירה, בעליו של הארמון, המכריז: "אני הוא בעל הבירה". המדרש משווה מפגש זה להכרתו של אברהם בבורא כאדון העולם.
ההבחנה בין מנהיג לבעל מעוררת מחשבה. העובר בדרך שואל על הנהגה, אך התשובה קובעת בעלות. אף שמטרתו המיידית של המדרש היא להדגיש את ריבונותו של אלוקים, ההבדל בין המונחים פותח פתח לפרשנות נוספת: בעלותו של הבורא על הבריאה אינה שוללת את תפקידו של האדם בהנהגתה. הסמכות האלוקית עשויה דווקא להוות יסוד לאחריות האנושית.
זוהי לשונה של שותפות. התלמוד מלמד שדיין הדן דין אמת נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית (שבת י ע"א), וחזונו של הרב סולובייצ'יק בדבר האדם כשותף ביצירה משתייך לאותה מסורת.
דו־המשמעות של המילה דולקת מחזקת אפשרות זו. אם הארמון מואר, אברהם נתקל בעולם שיופיו וסדרו מרמזים על הזמנה להיכנס. הבריאה נעשית לא רק עדות לקיומו של הבורא, אלא גם משכן שהוכן להשתתפותו של האדם, כאילו אלוקים מקבל את פני אברהם בהבטחה המוכרת: "אנו משאירים את האורות דולקים בשבילך".
אולם אם הארמון עולה באש, אברהם ניצב מול הדו־קיום המטריד של יופי וסבל. התגלותו של אלוקים מבססת את נוכחותו מבלי להסביר את הלהבות, ומותירה פתוחה את השאלה איזו אחריות מוטלת כעת על האדם המתבונן. שתי הקריאות מציגות אפוא את הבריאה הן כמתנה והן כחובה: עולם שהאנושות מוזמנת להיכנס אליו, ושעליה לקבל אחריות כלפיו.
הארמון הבוער ואי־שלמותה של הבריאה
דימוי הארמון הבוער זכה לתשומת לב רבה בהגות היהודית המודרנית. הרב יונתן זקס, בספרו A Letter in the Scroll, פירש את הארמון הבוער כעולם הנתון בסכנה בשל רשעותם של בני האדם. בעיני זקס, הלהבות מייצגות אלימות, אי־צדק וכישלון מוסרי. השאלה המרכזית אינה מדוע הבורא מניח לארמון לבעור, אלא איזו אחריות נושאים בני האדם לעולם שהם עצמם תרמו להרסו. כך נעשה המדרש לקריאה לפעולה מוסרית.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק עשוי להציע נקודת מבט פילוסופית אחרת, אם כי לא מנוגדת. באיש ההלכה מתאר הרב את הבריאה כמציאות שיש בה פגמים שהאדם נקרא להתמודד עמם. הוא כותב:
"הבורא, כביכול, פגם במציאות כדי שאדם בן־תמותה יוכל לתקן את פגמיה ולהביאה לידי שלמות."
סולובייצ'יק מפתח את הרעיון שהיצירתיות האנושית משתתפת בהפיכת התוהו לסדר. לפי תפיסה זו, אין הכרח לייחס את פגמי הבריאה למעשים פסולים של בני האדם. העולם הטבעי עצמו מכיל פגיעויות ואפשרויות שטרם מומשו, והן מהוות את הזירה לאחריותו היצירתית של האדם.
ההבחנה היא אפוא בין אי־סדר שהאנושות גרמה לו לבין אי־סדר שהאנושות נתקלת בו. בפרשנותו של זקס, הארמון הבוער מייצג משבר מוסרי הנובע מהתנהגות אנושית; במסגרת מחשבתו של סולובייצ'יק, העולם מציב גם אתגר יצירתי הנובע מתנאי הקיום עצמם.
קריאה זו של הבירה הדולקת משלבת את שתי נקודות המבט. ייתכן שהארמון בוער הן משום שבני האדם תרמו להרסו והן משום שהעולם הנברא מכיל יסודות של תוהו, שאינם תלויים בהתנהגות האנושית. התגלותו של אלוקים מזהה אותו כבעל הבירה, אך הבעלות האלוקית אינה שוללת את אחריותו של האדם לדאוג לעולם.
האישיות האנושית היוצרת
הפילוסופיה של סולובייצ'יק מעניקה לאחריות זו יסוד אנתרופולוגי ייחודי. לצד תיאורים מוכרים של האדם כהומו ספיינס, האדם היודע; הומו לודנס, האדם המשחק; והומו רליגיוזוס, האדם המכוון אל הקודש, אפשר להוסיף את הומו קריאטור - האדם היוצר.
באיש האמונה הבודד, אדם הראשון מגלם את האישיות המלכותית המבקשת להבין את הטבע ולשנותו באמצעות התבונה וההישגים הטכנולוגיים. ואולם סולובייצ'יק מאזן שאיפה זו באמצעות אדם השני, שקיומו הבריתי מושתת על יחסים, ענווה ואחריות מוסרית. לפיכך, היצירתיות האנושית אינה ביטוי בלתי מוגבל של שליטה, אלא פעילות שהלגיטימיות שלה תלויה במטרות שהיא משרתת.
באיש ההלכה מקבל הציווי היצירתי אופי דתי מובהק. האדם אינו מסתפק בהתבוננות באידיאלים נשגבים, אלא מבקש לממש אותם בתוך המציאות המוחשית. הידע מקבל משמעות כשהוא מיושם במציאות, והחיים הדתיים דורשים השתתפות פעילה ולא התבוננות סבילה.
כבוד האדם טמון אפוא לא רק ביכולתו להבין את העולם, אלא גם באחריותו לשנותו, מתוך הכרה מתמדת בכך שהיצירתיות חייבת להישאר כפופה לערכים מוסריים ורוחניים.
זיכרון אישי מן הרב
במשך שנים, בכל שבת אחר הצהריים לפני מנחה, בברוקליין שבמסצ'וסטס, למדתי משניות עם חברי ניסן בביתו, סמוך לצומת הרחובות טאפן וסאמנר. ידענו שהגיעה השעה לסיים את לימודנו כאשר ראינו את הרב חולף על פנינו בדרכו לתפילת מנחה בבית הספר רמב"ם.
הרב היה מודע לכך שאנו לומדים יחד מדי שבת, אך התעניינותו לא הייתה בעיקר בשאלה אילו משניות למדנו. הוא ביקש לדעת איזה *חידוש*, איזו תובנה מקורית, צמחה מתוך לימודנו.
רק מאוחר יותר הבנתי במלואה את המשמעות הפילוסופית של שאלה זו. הרב ראה בלימוד התורה לא רק העברה של ידע שהתקבל בירושה, אלא פעילות אינטלקטואלית הדורשת מקוריות בתוך מסגרת המשמעת של המסורת. הוא ציפה מהתלמיד לעסוק בטקסט באופן פעיל ולתרום באמצעות מחשבה עצמאית. שאלה זו נותרה עמי משום שהיא מבטאת, באופן אישי להפליא, את אמונתו שהידע נושא עמו חובה להפוך ליצירה.
אותו עיקרון חל גם על אישיותו של האדם. בתפיסת התשובה של סולובייצ'יק, החרטה והחזרה בתשובה נעשות למעשה של יצירה עצמית מוסרית, שבאמצעותו האדם נוטל אחריות לעתידו במקום להישאר שבוי בעברו. בדומה לכך, הבחנתו בין גורל לייעוד (ב*קול דודי דופק*) מלמדת שאף כי נסיבות החיים עשויות להיכפות עלינו, תגובתנו אליהן נותרת עניין של אחריות ומעשה.
הרופא והארמון הבוער
הרפואה מציעה ביטוי משכנע במיוחד לאחריות יצירתית זו. המחלה חושפת את פגיעותו המובנית של הקיום הביולוגי, והרופא נקרא להגיב באמצעות ידע מדעי, שיקול דעת קליני וחמלה.
אולם ההתערבות הרפואית מציבה אתגר מוסרי נוסף: כיצד אפשר לכבות את האש מבלי להרוס את הארמון?
טיפולים אגרסיביים עשויים להשתלט על המחלה ובה בעת להטיל על המטופל מעמסות גופניות, אסתטיות, תפקודיות ורגשיות ניכרות. לפיכך, אחריותו של הרופא אינה מוגבלת להשגת הצלחה טיפולית, אלא כוללת גם צמצום הנזק הכרוך במאמץ להשיגה.
אחד הביטויים החשובים ביותר ליצירתיות ברפואה הוא חקר טיפולים שמרניים יותר ופולשניים פחות, העשויים להפחית את נזקי הטיפול מבלי לפגוע בשליטה במחלה או בסיכויי ההישרדות. חדשנות כזו דורשת הן דמיון והן ריסון. היתרונות הצפויים של טיפול פחות אגרסיבי אינם מוכיחים כשלעצמם את בטיחותו או שיעילותו אינה נופלת מזו של הטיפול המקובל. יש לבחון זאת במחקרים קליניים קפדניים, תוך בחירה מתאימה של מטופלים, קבלת הסכמה מדעת והתחשבות בתוצאות כפי שהמטופלים עצמם מדווחים עליהן.
ואולם, האחריות להפוך ידע ליצירה אינה מוגבלת לעולם הרפואה. היא ניצבת גם בלב האתגר החינוכי של הדור הצעיר: כיצד להפוך את שפע המידע הזמין לנו למקור של מחשבה עצמאית, יוזמה ועשייה בעלת ערך?
מצרכנות ליצירה
הדגשת היצירתיות מצד הרב מציבה אתגר גם בפני הדורות הצעירים, הגדלים בעידן של נגישות חסרת תקדים למידע ולבידור דיגיטלי. הרשתות החברתיות והטכנולוגיה המודרנית מציעות הזדמנויות יוצאות דופן ללמידה, לשיתוף פעולה ולחדשנות, אך הן עלולות גם לעודד צריכה סבילה על חשבון מחשבה עצמאית והישגים יצירתיים.
הבעיה אינה הטכנולוגיה עצמה, אלא האפשרות שההתבוננות בהישגיהם של אחרים תהפוך לתחליף לפיתוח יכולותיו של האדם עצמו. שאלתו של הרב אלינו באותה שבת אחר הצהריים נותרת אפוא רלוונטית: כיצד התקדמת מעבר לרכישת ידע אל יצירת הבנה חדשה?
אחריותנו כהורים וכמחנכים אינה רק להעביר מידע, אלא לטפח עצמאות אינטלקטואלית, דמיון ומחויבות מוסרית, שבאמצעותם הופך הידע לפעולה בונה.
האחריות הקיומית של האדם
שתי הפרשנויות של הבירה הדולקת מבטאות בסופו של דבר ממדים משלימים של הקיום הדתי. הארמון המואר מסמל את מתנת הבריאה ואת ההבטחה שלאדם יש מקום בתוכה, ואילו הארמון הבוער מעמיד אותנו מול אי־סדר המחייב תגובה.
הפילוסופיה של סולובייצ'יק מלמדת שגדולתו של האדם טמונה לא רק בהכרה במקורה האלוקי של המציאות, אלא גם בהפעלת הכוחות היצירתיים שבאמצעותם אנו יכולים להשתתף בהמשך התפתחותה. ההבחנה בין בעלות להנהגה במדרש נעשית כאן משמעותית במיוחד: ההכרה בריבונותו של אלוקים אינה מייתרת את היוזמה האנושית, אלא עשויה דווקא להעניק לה את הצדקתה העמוקה ביותר.
ייתכן שזוהי משמעותה העמוקה ביותר של ההזמנה האלוקית המשתמעת מן המדרש: האורות נותרו דולקים משום שבואנו היה צפוי, ובעל הארמון, שהשקיף החוצה כדי לקבל את פנינו, הפקיד גם את הארמון בידינו. נוכחותנו מטילה עלינו חובה לחולל שינוי.
יצחק דוד גולדברג הוא פרופסור אמריטוס באלברט איינשטיין קולג' לרפואה