כשכתבת חדשות 12, קרן בצלאל, מתארת את המהומות האלימות בצרפת כמודל ש"אפשר להתקנא בו", היא אינה משמיעה פליטת פה.
היא חושפת קו ישיר, המחבר את פריז וליון, לאולפנים הממוסדים בישראל הנשלטים עשרות שנים על ידי מיעוט שמאל רדיקלי, לרחובות הבוערים של מחאת קפלן ותאי התהודה ברשתות החברתיות. אין כאן רגש חולף. יש כאן סימפטום של עיוורון מחשבתי עמוק. פתולוגיה שמקדשת את ההרס בשם "מאבק" סמי פסיכוטי.
המראה המלא של אותה "קנאה" נחשף כשגולש שאל ברשת: "איזה מבנה ציבור הייתם שורפים אם היינו מצליחים להפוך את הרחובות כמו בצרפת"? יעל פרידסון, כתבת המשפט של "הארץ" המסקרת את משפט נתניהו, השיבה בשלוש מילים: "משרדי הרבנות הראשית".
הניסיון המאוחר למחוק ולצבוע את הדברים כ"שרשור הומוריסטי" לא שינה דבר. השריפה הווירטואלית הזו אינה מנותקת מהמציאות. היא ניזונה מתעמולה ממוסדת שמבטיחה "לסלק את הדת מהמרחב הציבורי" ומכשירה שנאה יוקדת כלפי כל מה שמסמל את ישראל כמדינה יהודית.
כאן טמון שורש העניין. הברית ה"ירוקה-אדומה" שנכרתה בין השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני לתנועה האסלאמית היא ברית של אינטרסים המבקשת לערער את הסדר הקיים. בשנת 1789 העניקה המהפכה הצרפתית לעולם את סיסמת "חירות, שוויון, אחווה".
הכנסיות הפכו למוזיאונים, החילוניות הקיצונית השתרשה, והחלל הדתי שנותר ריק מולא במאה ה-21 במהפכה הפוכה. הערכים הליברליים שנועדו להגן על הרפובליקה מפני השפעה דתית הפכו באירוניה אכזרית לפירצה שדרכה חדרה מהפכה דמוגרפית ותרבותית אסלאמית דתית שאינה מכירה בהם.
בשם החופש, הסובלנות וההכלה, צרפת משנה את פניה. רחובות פריז, מרסיי וליון, שפעם רעשו מקולות הנאורות, מציגים כיום כאוס: אזורים שלמים שבהם חוקי המדינה אינם תקפים, והתפרצויות אלימות שמפרקות את מרקם החיים הציבורי. התופעה שצמחה שם זכתה לשם "אסלאמו-שמאלנות"- ברית צינית שבה השמאל הרדיקלי מטייח אלימות ובדלנות אסלאמית, ואף משתתף במחאה הפרועה, תוך שהוא מעניק לגיטימציה לכוחות שכל מהותם סותרת את ערכי החופש והשוויון.
בישראל הברית הזו כבר לבשה צורה פוליטית. בקואליציית השינוי חבר גוש השמאל, שעבר טרנספורמציה פוסט-לאומית, לתנועה האסלאמית ששורשיה באחים המוסלמים. לא ייפלא שהפנטזיה על חגיגת פרעות בנוסח מערב אירופה תורגמה הלכה למעשה לרחובות ישראל. מחאת קפלן הפכה את הבערת הכבישים ויצירת הכאוס לטקטיקה לגיטימית, והגיעה לשיאה ברדיפה ובהתנפלות על נבחרי ציבור.
השילוב של שמאל קיצוני אלים עם גורמים אסלאמיים קיצוניים קיים גם בישראל. המטרה המשותפת ברורה: חיסול הנרטיב היהודי של מדינת ישראל ומחיקת זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. הברית הזו אינה נשארת ברחוב. היא מגיעה לקלפי. הבחירות הקרובות הסירו לחלוטין את המסכות והבהירו לציבור מה שהודחק שנים: זוהי התמודדות בין המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית לבין החזון של "מדינת כל אזרחיה ומהגריה".
הטרגדיה הגדולה היא אובדן המצפן לאחר השבעה באוקטובר. השמאל האנרכיסטי המקומי מסרב להבין שהשאיפה להרוס את המבנים המבוססים על הנרטיב היהודי יוצרת ואקום. את הוואקום הזה ימלאו כוחות ג'יהאד אסלאמי שאינם דוגלים בזכויות אדם או בדמוקרטיה.
בדיוק כמו באירופה, השמאל הליברלי יהיה הקורבן הראשון של אותה מערכת כשתגיע לעמדת כוח אמיתית. לא מדובר באזהרה תיאורטית. בקיבוצי עוטף עזה, קהילות שלמות שטיפחו במשך שנים חזון של דו-קיום והכלה שילמו את המחיר הראשון והכבד ביותר בשבעה באוקטובר.
קנאתה של התקשורת באנרכיה הצרפתית אינה הערה שולית. היא תמרור אזהרה בוער, למה שצפוי לנו במוצאי יום הבחירות, אם הימין ינצח שוב. מי שמפנטז היום על שריפת מוסדות לא יסתפק במחאה כשתוצאות הקלפי לא יתאימו לו. הגיעה העת שהרוב הלאומי בישראל יפקח את עיניו, יוקיע את מי שמפנטז על שריפת מוסדות, ויבחר בגלוי ובראש מורם ב-27.10 בהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
הכותב הוא עו"ד ממובילי תנועת "נקראים לדגל"