ברגעים החשוכים והקשים ביותר של חיי, לאחר הירצחו של בני דני, העולם עצר מלכת. דווקא מתוך התהום הזו, מתוך השבר האישי שאין לו תרופה, נדרשתי לפקוח את העיניים למציאות הישראלית.
הבנתי מהר מאוד שיש החלטות גורליות שחייבות להתקבל אך אינן מתקבלות, וישנן החלטות שכבר התקבלו אך מעולם לא יושמו בשטח. מתוך הכאב, יצאנו למאבק. ניסחנו 11 חוקים שמטרתם אחת: למנוע את הרצח הבא.
במסע המפרך הזה גיליתי מי באמת נמצא שם כדי לעבוד. בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק וחבריהם למפלגת "הציונות הדתית" היו שם עבורי כמעט בכל נקודה. בזכותם, רשימת החוקים שדרשנו קרמה עור וגידים ועברה בחקיקה. הבנתי שאת שינוי המציאות האמיתי, את המאבק הסיזיפי למען ביטחון ישראל - רק הם מסוגלים ומוכנים לעשות.
מתחילת המלחמה היינו עדים למסע הכפשה חסר תקדים. קמפיין מתוזמר וארסי שהצליח לחלחל ולהשפיע גם עליי. ניסו לצייר לנו תמונה שקרית, להציג את סמוטריץ' כמי שמתנגד לשחרור חטופים או כמי שאטום לכאב הציבורי בסוגיית חוק הגיוס. אך האמת היא הפוכה לחלוטין: סמוטריץ' התנגד לשחרור מחבלים מתוך אחריות לאומית עמוקה.
כשהתמודדתי עם שחרור מחבלים, הזכירו לי שבעבר הצהרתי שאם ישחררו את רוצח בני - אשרוף את המדינה. לא שרפתי אותה. למה? כי בסופו של יום, טובת מדינת ישראל עומדת מעל הכל. אני יודעת בוודאות שזה בדיוק מה שעומד לנגד עיניו של סמוטריץ'. לא פוליטיקה קטנה, לא טובתו האישית, אלא אך ורק טובתה ועתידה של מדינת ישראל.
רבים שואלים אותי על החיבור שלי למפלגה. התשובה שלי ברורה: הציונות הדתית אינה נמדדת באורך השרוול או בדקדוקי מצוות. זה לא משנה מה אני לובשת או אילו מצוות אני מקפידה לשמור יותר או פחות. הציונות הדתית היא חזון משותף, היא דרך, והיא מעל לכל - בית.
זה המקום שלי ולשם אני שייכת. לכן, כשאני מסתכלת על העשייה, על המסירות, ועל האומץ לעמוד מול קמפיינים שקריים ולפעול רק למען המדינה - הבחירה שלי ברורה. אני מצביעה לציונות הדתית. כן, סמוטריץ'.