"כשנגמרות המילים מול אסון כזה, אתה מבין שאת הסיפור הזה חייבים לספר. אז כותבים את המילים".
במשפט הזה מתארת הסופרת עדית אידלס מהר ברכה את המשימה שקיבלה על עצמה במהלך המלחמה: לכתוב את סיפור חייו של אייל טויטו, שנפל במלחמה, ולהעניק למשפחתו ספר שינציח את דמותו, את ערכיו ואת הדרך שבה השפיע על האנשים שסביבו.
בשיחה עם ד"ר חנה קטן בערוץ 7 סיפרה אידלס על המפגש עם הוריו של אייל, על עבודת המחקר והכתיבה ועל מיזם "כותבים חיים", שבמסגרתו מאות מתנדבים פועלים להנצחת חללי המלחמה באמצעות ספרים.
אידלס מכירה מקרוב את המציאות של משפחות הלוחמים. היא אם לארבעה בנים לוחמים וחמות לשני חתנים לוחמים, וגם בעלה שירת מאות ימי מילואים. עם פרוץ המלחמה מצאה את עצמה מסייעת לבנותיה שבעליהן גויסו, תומכת בכלותיה שבעליהן נמצאים בשירות ומנסה לשמור על שגרת החיים המשפחתית. "מצאתי את עצמי עומדת כעמוד תווך, לארגן את המשפחה, לתמוך בבנות שלי שהבעלים שלהן מגויסים, לתמוך בכלות שלי שהבנים שלי מגויסים", סיפרה. לדבריה, השגרה, התפילה והאמונה סייעו לה להתמודד עם התקופה המורכבת.
לצד האחריות המשפחתית, היא שמעה על יוזמות ההתנדבות הרבות למען החיילים והמשפחות: אנשים שבישלו לחיילים, אמנים שהגיעו להופיע, מספרות ניידות ומתנדבים שסייעו למפונים בבתי המלון. "כל הזמן חשבתי לעצמי, טוב, איפה אני? איפה אני תורמת למאמץ המלחמתי הזה?", סיפרה. חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה שמעה על מיזם "כותבים חיים", שנועד להוציא לאור ספרים על חללי המלחמה. מכיוון שהיא עצמה מגיעה מעולם הכתיבה, הרגישה שמצאה את הדרך שבה תוכל לתרום.
היא יצרה קשר עם דנה בן שלומי, מקימת המיזם, שגייסה באמצעות הרשתות החברתיות כותבים ואנשי מקצוע שהסכימו להתנדב. לאחר כמה חודשים הותאמה אידלס למשפחת טויטו מבית גמליאל, שאיבדה את בנה אייל. אל המשפחה לא הגיעה לבדה. לצידה פעלו עורכת לשונית ומתאמת שתפקידה לסייע בקשר הרגיש עם בני המשפחה. "זה לגעת בבטן הרכה, בעצבים הכי חשופים של המשפחה, ולהיכנס בצורה מאוד מבוקרת ומובנית", הסבירה.
כבר במפגש הראשון עם ההורים, שירי ומוטי טויטו, הרגישה שנוצר קשר מיוחד. "הרגשתי שם כמו שידוך, תחושה שיש מיד איזושהי כימיה. ממש פתחו את הלב ופתחו את הבית ושיתפו בתמונות ובכתבים". אידלס החלה לראיין את בני המשפחה, את חבריו של אייל ואת האנשים שהכירו אותו בשלבים שונים בחייו. היא אספה זיכרונות, מסמכים וסיפורים וניסתה לבנות מהם דמות ספרותית שתישאר נאמנה לאדם שהיה.
המשפחה ביקשה שהספר לא יהיה רק אוסף של זיכרונות ועדויות, אלא סיפור עלילתי שאייל עצמו עומד במרכזו. עבור אידלס, המשימה חייבה שילוב בין כתיבה יצירתית לבין הקפדה על העובדות ועל אופיו האמיתי של הגיבור. "זה ממש לעשות עבודת מחקר, זה לשים את כל הנשמה שלי שם", סיפרה. "לכתוב ספר על אדם שלא הכרתי, והם ביקשו שזה יהיה סיפור עלילתי, והוא גיבור הסיפור". מתוך השיחות התגבשה בהדרגה דמותו של אייל טויטו: צעיר בעל נוכחות בולטת, ערכים ברורים ויכולת לראות את האנשים שסביבו.
אידלס תיארה אותו כבחור גבוה ונאה, ששאף למצוינות אך הקפיד להישאר צנוע ונגיש. בנעוריו הדריך בבני עקיבא בבית גמליאל והיה מעורב במפעל חסד שסייע לנזקקים באמצעות חלוקת מזון וביגוד. הוא גייס בני נוער נוספים לפעילות והפך את העזרה לאחרים לחלק משמעותי מעשייתו. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, בחר שלא להתגייס מיד לצבא. הוא ביקש לצאת תחילה לשליחות חינוכית מטעם הסוכנות היהודית בבולטימור שבארצות הברית, בדומה לשליחות שבה עסקו הוריו כשהיה ילד.
אף שהיו מי שהטילו ספק בסיכוייו להתקבל למסלול המיונים, הוא נבחר לתפקיד. לאחר נפילתו סיפרו אנשים שהיו מעורבים בבחירת השליחים כי מהרגע שפגשו אותו היה להם ברור שהוא מתאים. "הוא מצד אחד היה בחור שמאוד מאוד חתר למצוינות, אבל הוא לא היה מתנשא. הוא היה בחור מאוד בענווה, מאוד בגובה העיניים", סיפרה אידלס. לדבריה, השילוב בין ביטחון בערכיו לבין יחס אישי ובלתי מתנשא היה אחד המאפיינים הבולטים שלו.
אותה תכונה, לדבריה, אפיינה גם את שירותו הצבאי. אייל שאף להיות מפקד, אך העדיף לשרת בגדודים ולהיות קרוב לחיילים. הוא נהג לשוחח עם האנשים שסביבו, לשאול אותם על תחומי העניין שלהם ולמצוא הזדמנויות להבליט את יכולותיהם בפני אחרים. "זה היה גורף לפגוש את הפקודים שלו ואת החברים שלו. כולם דיברו על הנקודה הזאת, איך שהוא ראה", סיפרה. אחד הסיפורים שנחרתו בזיכרונה הגיע מהלוחמים ששירתו לצידו בעזה, שתיארו כיצד הצליח להכניס אווירה של שבת גם בתנאי הלחימה הקשים. "איך הוא הכניס אווירת שבת בתוך עזה, כשאין שם כלום. הוא מעמיד את כולם ושר 'לכה דודי' ומכניס את כולם לאווירה", סיפרה.
הסיפורים האלה הפכו לחלק מהספר, אך הדרך לכתיבתו הייתה מורכבת. אידלס הקפידה לשתף את בני המשפחה לאורך כל התהליך, לשלוח להם קטעים, לקבל הערות ולתקן פרטים. "זה פינג פונג מולם. שלחתי להם קטע, שלחו לי מה נראה להם, מה לא נראה להם, כן היה, לא היה", הסבירה. היא הדגישה כי גם כאשר כותבים סיפור עלילתי, יש חשיבות מכרעת לנאמנות לדמותו של האדם שעליו נכתב הספר. המשפחה הייתה שותפה לתהליך מתחילתו ועד סופו, והספר שהושלם התקבל באהבה. "ברוך השם יצא ספר לקורת רוח המשפחה. ממש הם אהבו את הסגנון ואיך שזה יצא", סיפרה.
עם זאת, אידלס מבהירה שלא כל תהליך כתיבה מסתיים בפרסום. העבודה עם משפחה שכולה מחייבת רגישות רבה והבנה שהקצב נקבע על ידי בני המשפחה. "אין דדליין. אתה בא למשפחה בקצב שלה, כי כל פעם לחזור ולחטט, זה מציף וזה קשה, ולכן חייבים לתת להם את הזמן". היא סיפרה כי לאחר שסיימה את הספר על אייל החלה לעבוד עם משפחה שכולה נוספת. גם הפעם נוצר קשר טוב, אך לאחר השלמת הכתיבה החליטה המשפחה שלא לפרסם את הספר. "למרות ההתכתבות איתם וכולי, המוצר שיצא בסופו של דבר לא ממש מצא חן בעיניהם, והחליטו לגנוז את זה. אז מכבדים את זה, הכול בסדר", אמרה. לדבריה, הספר עדיין קיים, וייתכן שבעתיד בני המשפחה ירצו לשוב אליו.
לצד העבודה האישית עם המשפחות, היא מתרגשת מהיקפו של מיזם "כותבים חיים". לדבריה, יותר מ־400 מתנדבים משתתפים בו, ובהם כותבים, עורכים ואנשי מקצוע נוספים. אחד העקרונות החשובים במיזם הוא שספרי ההנצחה יישמרו גם בספרייה הלאומית, כדי שסיפוריהם של הנופלים יהיו נגישים לדורות הבאים. "אנחנו בעצם כותבים את ההיסטוריה. אנחנו נמצאים על המדף בספרייה הלאומית", אמרה אידלס. "כל מי שירצה לדעת מי הקדושים האלה שמסרו את נפשם על הקמת המולדת ועל ההגנה של העם שלנו, שידעו ויכירו מיהם".
אידלס סיפרה כי בספרייה הלאומית נפתחה תערוכה המציגה ספרי הנצחה של חללי המלחמה, חיילים ואזרחים כאחד. על פי הנתונים שמסרה, בתערוכה מוצגים כ־200 ספרים, ומתוכם כ־65 נוצרו במסגרת המיזם. עוד כמאה ספרים נמצאים בשלבי כתיבה והפקה וטרם הודפסו. גם הספר שכתבה על אייל טויטו נכלל בתצוגה, אף שבמועד השיחה היא עצמה עדיין לא החזיקה עותק מודפס בידיה, וגם בני המשפחה טרם ראו אותו.
לדבריה, לתערוכה יש חשיבות מעבר לעצם הצגת הספרים. היא מאפשרת למבקרים להכיר את סיפוריהם האישיים של הנופלים, את חייהם ואת הערכים שהובילו אותם. "זה מעורר השראה לבוא לשם ולראות כל כך הרבה אנשים וללמוד מי הם היו, כמה מלאי חיים הם ואיזו בעצם מורשת הם השאירו", אמרה. היא ציינה כי עצם ההצעה לכתוב ספר על בן משפחה שנפל אינה פשוטה, משום שהיא מחייבת את המשפחה להתמודד שוב עם האובדן, אך לצד זאת מעניקה אפשרות לשמר את סיפור חייו.
במהלך השיחה התייחסה ד"ר חנה קטן לדמויותיהם של הנופלים ולתחושת האחריות שמעוררים סיפוריהם. אידלס הסכימה עם דבריה ותיארה את הנופלים כ"גדולי הדור של התקופה הזאת". השיחה קיבלה גם ממד אישי נוסף כאשר אידלס סיפרה על אחד מבניה, לוחם קרבי שזכה באות הצטיינות מנשיא המדינה ביום העצמאות בשנה הקודמת. לדבריה, מעבר לגאווה האימהית, היא רואה בהצטיינותו הכרה בתרומתם של הלוחמים ובערכים שהם מביאים איתם לשירות.
"הוא מייצג את הערכים של הציונות הדתית, והוא עומד שם עם כיפה ועם ציצית, והוא לא מוותר", סיפרה על בנה. קטן מצידה הדגישה את הצורך בהוקרה ציבורית ללוחמים ולמשפחותיהם, הנושאים בעומס מתמשך של שירות צבאי ומילואים, וקראה להכיר בתרומתם גם מעבר לטקסי ההצטיינות הרשמיים.
אידלס ביקשה להדגיש את חשיבות ההנצחה באמצעות ספרים, שנשארים בידי המשפחות ונשמרים גם בספרייה הלאומית. "ספר זה משהו שבאמת יש לו חיי נצח", אמרה.