1. אילו זכה להאריך ימים הרב משה יקותיאל אלפרט זצ"ל, שנשא בתפקיד המוכתר של שכונת בית ישראל החרדית בירושלים (הסמוכה כמטחווי קשת למאה שערים והושפעה מאווירתה הקנאית), יליד 'בתי מחסה' הירושלמיים, הוא היה מן הסתם לובש ביום שלישי הבא עלינו לטובה, יום הבחירות, אשר כונה בפיו 'היום הגדול והקדוש' את מיטב בגדי שבת שלו.
הוא היה והולך להצביע בדחילו ורחימו, כשבפיו ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה', אליו התגעגעו, כדבריו, אבותינו ואבות אבותינו במחשכי הגלות, לטובת הרשימה החרדית הקרובה לליבו על מנת שתייצג אותו בכבוד בכנסת הבאה.
על פי נימת יומנו הנרגשת, אין ספק שגיבור סיפורנו, הרב משה יקותיאל אלפרט (להלן: הרמי"א), היה מפנה עורף למפלגות החרדיות הוותיקות, שאימצו את הסיסמה האנטי יהודיית והאנטי הלכתית 'נמות ולא נתגייס'(ושאחד ממועמדיהן לכנסת, אליקים שטארק, איש אגודת ישראל, החציף פניו כלפי שמיא לטעון ש"המצב שלנו קרוב למה שהיה בשואה").
על בסיס יומנו של הרכמי"א, מותר להעריך כי הוא היה מעדיף לשלשל לקלפי, "ברטט של קדושה ובהדרת קודש", את פתק ההצבעה 'זך' של רשימת 'הציבור החרדי', שראשה מוטי לייטנר, הגדיר בכנס רב משתתפים בבנייני האומה, את מדינת ישראל (המושמצת בפי רבים מהחרדים הבזים לה ומכנים אותה בלעג 'די מדינע') במונח הטעון משמעות דתית: 'הנס הגדול ששמו מדינת ישראל'.
ולא זו בלבד הרמי"א היה מן הסתם מתרגש עד עומקי ליבו, אילו נכח בכנס בבנייני האומה, למראה יהודי חרדי עטור ספודיק חסידי ובעל פיאות מסולסלות, מוטי לייטנר, שטען שהגיעה העת להפקיע מן העסקנים החרדים את כוחם, ושמפלגתו לא נרתעה מהנפת דגל המדינה באותוח כנס בחירות מרכזי שלה (בניגוד לכנסי בחירות של מפלגות חרדיות אחרות, שבהן דגל המדינה הוא בחזקת בל יראה ובל יימצא, טריפה של ממש).
עוד תופעה בלתי שיגרתית שבוודאי היתה מרגשת את הרמי"א, היתה הופעתן בפני הציבור של שתיים מן המועמדות ברשימת הציבור החרדי, ד"ר נחומי יפה וזיווה גלאנץ, שהשמיעו דברים של טעם, באשר לצורך לרומם מאשפתות את מעמדה השפל של האישה החרדית. האישה החרדית לא הודרה באותו כנס בחירות ולא הוסתרה מעבר לווילון כבד: צילומי וידיאו שלהן הוקרנו על המסכים הגדולים, לעיני כאלף החרדים שטרחו להגיע לכנס עם שטריימְלֵיהֶם השבתיים ועם נשותיהם, ואין פוצה פה ומצפצף.
מספרם הגדול הפתיע את המייסד מוטי לייטנר: "על כל אדם שיושב כאן יש עוד עשרה מצביעי זך שחוששים להגיע", התפעם. לייטנר, שתומך בלימודי מתמטיקה ואנגלית ב'חיידרים' החרדיים, ובהצטרפותם לרשת מוסדות הממ"ח (ממלכתי חרדי, בפיקוח משרד החינוך), במאמץ לעודד את מצביעיו, הדף את הטענה של המפלגות החרדיות האחרות שכל קול ל-זך, הינו זריקה של הקול לפח וטען ש"שדווקא קול לש"ס וליהדות התורה הוא קול לפח, וקול להנצחת מערך העסקנות, המינויים והג'ובים המשפחתיים".
2. בחזרה לרב משה יקותיאל אלפרט אשר נהג להנציח את קורותיו ביומנו (שהתפרסם בספר 'יומנו של מוכתר בירושלים', בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן ובעריכת אחיינו פרופ' פינחס אלפרט מאוניברסיטת תל-אביב וד"ר דותן גורן מאוניברסיטת בר-אילן), ותיאר את התרגשותו מן הזכות שנפלה בחלקו להשתתף בעיצוב הכנסת הראשונה של המדינה היהודית, שקמה לנגד עיניו המופתעות.
גם אז התקיימו הבחירות ביום ג' של השבוע (בניגוד למדינות אירופה שבהן נערכות הבחירות דווקא ביום השבת, מה שמונע מיהודים שומרי מצוות את זכות ההצבעה), וכך מתעד אותן הרמי"א (בקיצורים הכרחיים): "יום ג', כ"ד טבת תש"ט, 25-1-49. בשעה 5:35 בבקר השכם, קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב, וגיסי ר' נתנאל סלדוכין ובני דב (שהיה אז בן 8 וחצי ונלווה אל הוריו בדרכם לקלפי). אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כי אחרי שנות אלפיים שנה גלות או יותר, אפשר להגיד (ש)מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
3. "אני ואשתי ואחי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10 ב(בית) הפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים. וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה כי הפנקס זהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי. בשעה 5:50 באנו ל(בית)הפועל המזרחי, ואנחנו היינו הראשונים. רק הַשַּׁמָּשׁ היה שם, החשמל היה דולק. שאלנו את הַשַּׁמָּשׁ איפה הם חברי ועדת הקלפי? תשובה: הם עוד לא באו. חיכינו עד שעה 5:54 באו שניים מאנשי חברי ועדת הקלפי ובשעה 6:02 בא היושב ראש של הוועדה. מחיתי בפניו על זה שלא בא בזמן הנכון כי לפי החוק היה צריך להתחיל בשעה 6:00".
"היו"ר התנצל לפני... ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי".
4."סגן היו"ר.... מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר 'ב', רשימת האיחוד הדתי (חזית דתית מאוחדת), ושמתי אותה לתוך המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו"ר. נכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת, והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי, ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה, אשרי לי ואשרי חלקי! ברכתי ברכת 'שהחיינו', ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן, ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. ובשעה 6:28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל. יום חג גדול".
5. קיים רמי"א בהתלהבות ובהידור רב את מצוות הצבעה בקלפי לפרלמנט של המדינה הצעירה שהייתה אז בת שנה וחצי בלבד וקיים אגב כך את סעיף תקכ"ט במשנה ברורה: "מצווה ללבוש כסות נקיה לכבוד יום טוב, ודבר זה דרשו חכמינו מן הפסוק:' וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ', שלא יהיו מלבושיך בשבת כמלבושיך בחול".
הרמי"א לא נכנע לשכניו במאה שערים שדרשו להחרים את בחירות לכנסת והבין שהחרמת ההצבעה אינה אופציה מבחינה הלכתית, כשם שהאמין - כך עולה מיומנו - שתפיסת 'נמות ולא נתגייס', שאותה מגבות יהדות התורה וש"ס, אינה אופציה מבחינת ההלכה הצרופה המסורה בידינו מדורי דורות.