"כשלנו בשבעה באוקטובר בהגנה על העם שלנו. כשלנו ברבים וכשלתי ביחיד". את הדברים האלה אומר סא"ל איתן דנא, מי שפיקד במשך שנתיים על בית הספר להגנת היישוב, "מבצר".
אחרי יותר מ-23 שנות שירות בצה"ל, הוא אינו מנסה להרחיק מעצמו את האחריות לאסון.
לדבריו, ההכרה בכישלון היא שעמדה בבסיס ההחלטה לדחות את פרישתו מהצבא ולהקדיש זמן לבנייה מחדש של מערך ההגנה על היישובים.
דנא, בן 43 ואב לשישה, היה אמור להשתחרר מצה"ל כבר בשנת 2024. מאחוריו היו שנים ארוכות בתפקידי פיקוד והגנה מרחבית, ובכלל זה שירות בגזרות עציון וחברון ובאגף המבצעים של יהודה ושומרון. אלא שבבוקר 7 באוקטובר, כשנשלח לדרום והשתתף בלחימה בשדרות ובסביבתה, קיבל השירות הצבאי שלו משמעות נוספת.
"השבעה באוקטובר שינה את כולנו", הוא אומר. "הוא גם שינה את הדרך שבה כולנו הסתכלנו על הגנת היישוב".
דנא מתאר את השבר שנוצר באותו בוקר, כאשר תושבים נרצחו בבתיהם, ילדים במיטותיהם ואנשים שהיו בדרכם לבית הכנסת. לדבריו, האירועים ערערו את אחת ההנחות הבסיסיות ביותר שעליהן נשענת תחושת הביטחון האישי: שהבית והיישוב הם מקום מוגן.
ההבנה הזאת ליוותה אותו כאשר קיבל את הפיקוד על בית הספר "מבצר", הגוף האמון על הכשרת כוחות ההגנה היישוביים ועל בניין כוחם. מבחינתו, לא היה מדובר בעוד תפקיד בדרך לסיום השירות, אלא בהזדמנות לקחת חלק בתיקון הכשלים שהתגלו.
כדי להבין את המשמעות האישית של ההחלטה הזאת, צריך לחזור לבוקר המתקפה. באותה עת שירת דנא כקמב"ץ באג"ם איו"ש. לדבריו, מפקדו, האלוף אבי בלוט, שלח אותו לרכז את סדר הכוחות ולהפנותם למוקדי הלחימה בדרום.
דנא הגיע למרחב שדרות וקיבל אחריות על הלחימה בעיר ובסביבתה. הוא מתאר מעבר מבית לבית ומצומת לצומת, בניסיון להשתלט על מוקדי הלחימה ולהשיב את השליטה בשטח.
בהמשך עמד בראש מפקדה משימתית שהופקדה על הסריקות ועל איסוף מאות החללים מזירת מסיבת הנובה ומיישובי העוטף. לצד הלחימה עצמה, נחשף לממדי האסון ולמחיר האנושי הכבד שהותירה המתקפה.
הניסיון הזה מלווה אותו גם כשהוא מדבר על ההבדל בין אירועי 7 באוקטובר לבין המערכה הצבאית שהתפתחה בעקבותיהם.
"אני עושה הפרדה בין השבעה באוקטובר לבין מלחמת חרבות ברזל", הוא מסביר. "השבעה באוקטובר זה קודם כול הלקחים מהכישלון, זה קודם כול להדוף, זה קודם כול לכבוש חזרה את יישובינו. וחרבות ברזל זה בעצם עוצמת הצבא כשהוא כבר מתעשת, קם וממשיך במלחמה".
ההבחנה הזאת עומדת גם בבסיס תפיסתו הפיקודית. דנא מבקש להכיר ביכולות שהפגין צה"ל בהמשך המלחמה, אך מבהיר כי הן אינן מבטלות את האחריות לכישלון ההגנה על האזרחים בתחילתה.
לדבריו, כל מפקד וכל איש קבע נדרשים לשאת את האחריות הזאת, גם אם לא פיקדו ישירות על אחד ממוקדי הלחימה באותו בוקר.
אחד הנתונים שדנא מציג ממחיש בעיניו את עוצמת הפגיעה במערך ההגנה היישובי. לדבריו, מאז הקמת המדינה ועד ערב 7 באוקטובר נפלו באירועי טרור ובקרבות יותר מעשרה מגיני יישובים ורכזי ביטחון. ביום המתקפה עצמו, הוא מציין, נהרגו 46 מגיני יישובים, ובהם שבעה רכזי ביטחון שוטף צבאי.
הנתון הזה, כפי שהוא מציג אותו, הפך עבורו לאחד הביטויים החריפים ביותר לצורך בשינוי תפיסת ההגנה. לא די בהכשרה לנשיאת נשק או בתרגול תגובה לאירוע נקודתי. לדבריו, על הכוחות המקומיים להיות מוכנים גם לתרחיש שבו מערכות שלמות נפגעות, התגבור מתעכב והלוחמים נדרשים להמשיך לתפקד תחת אובדן ופגיעה קשה.
מכאן נובעת החשיבות שהוא מייחס לבניית חוסן מנטלי ולפיתוח יכולת שהוא מכנה "אנטי-שבירה" - היכולת להמשיך להילחם ולפקד גם כאשר המציאות המבצעית מתערערת. "הגנת היישוב היא קו ההגנה האחרון, שבדרך כלל יפריד בין חיים למוות", הוא מדגיש.
דנא מכיר את בית הספר "מבצר" עוד מימיו הראשונים. בשנת 2003 היה חלק מצוות המדריכים הראשון שהקים את בית הספר להגנת היישוב. קודם לכן החל את שירותו ביחמ"ם ובהמשך שירת בלוט"ר. במהלך השנים מילא שורה של תפקידים בתחום ההגנה, ובהם ראש מדור הגנה ומפקד הגנה מרחבית בגזרות עציון וחברון.
בתפקידיו הקודמים עסק בשילוב טכנולוגיות מתקדמות ובמערכי אבטחה שכללו מאות מאבטחים, ופיקד על כוחות בתקופות מתוחות, ובהן מבצע "שובו אחים" ואינתיפאדת הסכינים.
למרות ההיכרות הארוכה שלו עם התחום, כשחזר לפקד על בית הספר לאחר 7 באוקטובר מצא מערך שנדרש להרחבה משמעותית.
במסגרת עבודת מטה שנקראה "משיב הרוח" הוביל בית הספר שינוי ארגוני נרחב. מספר אנשי הקבע, שעמד קודם לכן על שלושה בלבד, גדל ליותר מ-18, והוקמו שלוחות ייעודיות בצפון, בדרום ובמרכז.
המהלך נועד לתת מענה להיקף האחריות של המערך, המשתרע על פני כ-420 יישובים וכולל עשרות אלפי לוחמים במחלקות ההגנה ובכוחות המקומיים.
דנא מקפיד שלא להציג את השינוי כהישג אישי שלו. "מבצר הוא לא הסיפור שלי. הוא לא משימה של אדם אחד ומפקד אחד", הוא אומר. "מדובר פה בנבחרת שלמה, בצוות שלם שהתגייס למטרה אחת: לחזק את הגנת היישובים בגבולות ישראל".
לצד ההתרחבות הארגונית פותחו יותר מעשר הכשרות חדשות למפקדים ולבעלי תפקידים. במערך שולבו מקלעים כבדים ואמצעי לחימה נוספים, ומאות מפעילים הוכשרו בתחום הרחפנות המבצעית, מצפון הארץ ועד דרומה.
במקביל נכתבו תורות לחימה ותפיסות הגנה חדשות, שלדברי דנא אומצו בידי אלופי הפיקודים ומפקדי האוגדות.
השינוי נועד להתאים את הכוחות המקומיים למציאות שבה איום על יישוב אינו בהכרח אירוע קצר ומוגבל, אלא עלול להתפתח ללחימה ממושכת ורחבת היקף. במסגרת זו נדרשו המפקדים לבחון מחדש את אופן הפעלת הכוחות, את האמצעים העומדים לרשותם ואת ההכנה הנפשית של הלוחמים.
העבודה לא התמקדה רק בלוחמים שכבר היו חלק ממערך ההגנה. תחת פיקודו של דנא הובילו בבית הספר גם פרויקטים לשילוב אוכלוסיות נוספות.
אחד מהם הוא פרויקט "הלכה למעשה", שבמסגרתו גויסו חרדים להכשרות רובאי 02 ורובאי 03, במטרה לשלבם במשימות הגנה.
פרויקט נוסף התמקד ביישובים הדרוזיים בצפון רמת הגולן. במסגרת זו הוקמו ארבע פלוגות הגנה במג'דל שמס, בעין קנייא, במסעדה ובבוקעתא. הפלוגות מורכבות, לדבריו, מבני 35 עד 50, שהתגייסו מתוך הבנת חשיבותה של ההגנה המקומית על היישובים ועל הגבולות.
עבור דנא, הרחבת המעגלים המשתתפים במשימות ההגנה היא חלק מתפיסה רחבה יותר של אחריות קהילתית. ההגנה על היישוב אינה מוטלת רק על כוחות הצבא המגיעים מבחוץ, אלא גם על אנשים החיים בו ומכירים את סביבתם.
אולם לצד העבודה המבצעית והארגונית, אחת המשימות הקשות ביותר שנטל על עצמו בשנתיים האחרונות לא הייתה קשורה לאימונים או לאמצעי לחימה.
דנא היה חבר בצוות "מפקדים מוסרים", שהופקד על הצגת ממצאי התחקירים המבצעיים למשפחות השכולות.
המפגשים הללו הציבו אותו מול משפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר, ונדרשו לקבל תשובות על האירועים שבהם נפלו. עבור מי שהשתתף בלחימה בדרום ולאחר מכן עסק באיסוף החללים, היה מדובר במשימה אישית ומורכבת במיוחד.
דנא מתאר את הצורך להציג למשפחות את הממצאים ברגישות, אך גם ללא התחמקות מהאמת ומהאחריות הפיקודית.
"יש רגע מאוד משמעותי, שהוא בעצם התחייבות למשפחות השכולות, שהכאב שלהן יהפוך ללמידה, והלמידה תהפוך לאחריות", הוא אומר.
המפגש עם המשפחות התחבר מבחינתו לעבודה שנעשתה בבית הספר. הלקחים שהופקו מן התחקירים לא נועדו להישאר במסמכים, אלא להשפיע על ההכשרות, על תפיסות ההגנה ועל האופן שבו יפעלו הכוחות המקומיים בעתיד.
לצד הכאב והאחריות לכישלון, דנא מדבר בהערכה על רוח הלחימה שהתגלתה בחברה הישראלית מאז פרוץ המלחמה. הוא מזכיר את מאות אלפי הישראלים שהתייצבו לשירות, ובהם מי שחזרו מחו"ל כדי להשתתף בלחימה, ואת חזרתם של תושבים ליישובי העוטף ולשדרות.
המלחמה נגעה גם לחייו האישיים. אחד מבניו משרת כלוחם בגדוד 890 של הצנחנים והשתתף בלחימה בעזה, בלבנון, בסוריה וביהודה ושומרון.
דנא מתאר את הדור הצעיר של הלוחמים כמי שהוכיח את עצמו בשדה הקרב, בניגוד לתדמית שדבקה בו בשנים שקדמו למלחמה.
"ממה שקראנו לו דור ה-Z ודור ה-Y, לדור של גיבורים", הוא אומר. "הם אמנם מרבים לצלם ולהעלות לסטורי, אבל הם ממעטים לדבר".
לאחר יותר מ-23 שנים רצופות בצה"ל, דנא כבר נערך לפשוט את המדים. הוא תכנן לצאת לחופשת שחרור, לצעוד בשביל ישראל עם בנו ובהמשך לפנות לקריירה אזרחית כמורה לשל"ח.
זמן קצר לפני השחרור קיבל פנייה להישאר בצבא לשנה נוספת, הפעם בתפקיד באגף המבצעים של פיקוד המרכז.
"התבקשתי להישאר לעוד שנה. החלטתי להיענות לבקשה כדי להשפיע ולסייע במעט שביכולתי להגנת הגבול המזרחי ולגזרת פיקוד המרכז", הוא מסכם.