מגילת העצמאות היא מסמך מרגש וחשוב. היא מבטאת את הרגע שבו, לאחר אלפיים שנות גלות, שב העם היהודי לארצו והכריז על חידוש ריבונותו במולדתו ההיסטורית. דווקא משום כך, הצעתו של נפתלי בנט להפוך את המגילה לחוק יסוד ולבסיס לחוקה הישראלית היא סכנה חמורה ליהדותה של מדינת ישראל.
בנט מציג את המהלך כניסיון לאחד את העם סביב ערכים משותפים. אלא שמאחורי המילים היפות מסתתרת שאלה פשוטה: מי יקבע מה משמעותם של אותם ערכים? מי יחליט כיצד לפרש את מגילת העצמאות, ומה יקרה כאשר הפרשנות המשפטית תתנגש בזהותה היהודית של המדינה?
התשובה ברורה. במקום שהעם היהודי יקבע באמצעות נבחריו את דמות מדינתו, תוענק לשופטי בית המשפט העליון סמכות חוקתית נוספת להכריע בשאלות הנוגעות לעצם זהותה.
מגילת העצמאות נכתבה כהכרזה לאומית והיסטורית, לא כספר חוקים. מנסחיה ביקשו להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מדינתו של העם היהודי. הם בשום אופן לא ביקשו למסור את הגדרת זהותה של המדינה לידי מערכת המשפט.
הפיכתה לחוק יסוד בעל מעמד חוקתי מחייב שתשנה את המצב הזה מן היסוד. עקרונות המגילה יהפכו לאמות מידה משפטיות לבחינת חקיקה, ומחלוקות ציבוריות על אופייה של המדינה יהפכו לעתירות חוקתיות.
חוק השבות הוא הדוגמה המובהקת ביותר לסכנה הזאת.
חוק השבות מבטא את זכותו הייחודית של העם היהודי לשוב למולדתו. הוא ההבדל בין מדינת ישראל לבין כל מדינה אחרת בעולם. יהודי אינו עולה לישראל בחסד. הוא שב לביתו בזכות.
מגילת העצמאות מבטיחה שוויון זכויות אזרחי, ובמקביל קובעת כי מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות. אלא שכאשר הופכים את העקרונות הללו לנורמות חוקתיות, מעניקים לבית המשפט את האפשרות להכריע כיצד לאזן ביניהם.
האם פרשנות של עקרון השוויון תשמש בעתיד בסיס לעתירות נגד הסדרים בחוק השבות? האם מדיניות שנועדה לשמר את אופייה היהודי של המדינה תידרש לעמוד במבחנים חוקתיים חדשים? האם הכנסת תוכל להמשיך לקבוע את מדיניות השבות, או שההכרעה תעבור לידי השופטים? התשובות לשאלות הללו ברורות לי. כל עוד זה תלוי ביצחק עמית וחבריו הם יכריעו נגד מדינת ישראל כמדינה יהודית.
במשך שנים אנחנו עדים לשדידת סמכויות הכנסת בידי בית המשפט העליון ולהתערבותו בתחומים שההכרעה בהם צריכה להישאר בידי הציבור. הענקת מעמד חוקתי מחייב למגילת העצמאות תעניק למגמה הזאת את החותמת הסופית לאיבוד ריבונות הכנסת לטובת שופטי בגצ.
ויש כאן אבסורד עמוק. מגילת העצמאות פותחת בהכרה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. היא מזכירה את התנ"ך, את הקשר בן אלפי השנים לארץ ואת שאיפת הדורות לשוב לציון. דווקא המסמך הזה עלול להפוך לכלי משפטי שיצמצם את ביטוייה המעשיים של הריבונות היהודית.
מדינת ישראל קמה כדי שהעם היהודי ישוב להיות הריבון בארצו. לא כדי להעביר את ההכרעה על זהותה היהודית לידי יצחק עמית וחבריו.