בכל מערכת בחירות נשמעת טענה שחוזרת בצורות שונות: מותר להפר הבטחת בחירות כשהנסיבות משתנות. לפעמים הנימוק הוא הצורך להימנע מבחירות נוספות, ולפעמים יציבות, אחדות, או "טובת המדינה".
נפתלי בנט, שהצהיר לפני הבחירות שלא יקים ממשלה התלויה ברע"ם ושלא יהפוך את יאיר לפיד לראש ממשלה, הקים ממשלה כזו בנימוק שהחלופה היא בחירות חמישיות.
בצלאל סמוטריץ' סירב אז להקים ממשלת ימין בתמיכת רע"ם, וגם ביקר את בנט על הפרת הבטחותיו. ערב הבחירות הקרובות השאלה חוזרת: האם הבטחה מפורשת לבוחרים מתבטלת כשבא נימוק חדש, יהיה אשר יהיה? נבחן זאת לאור ההלכה.
הרב שלמה גורן כותב בבהירות שבבחירות יחסיות הבוחרים אינם בוחרים אדם אלא מצע, כלומר קו מדיני, כלכלי ובטחוני שהמפלגה קבעה לעצמה. הנבחר הוא שליח, ו"שליח שסטה מדעת שולחו" שליחותו פוקעת, כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות שלוחין. על חבר כנסת שעוזב את מפלגתו הוא כותב שהוא "גוזל את הרבים ועובר על דעת בעל הבית", ומציע לחוקק חוק שיפקיע אוטומטית את כהונתו. כך בנבחר בודד. קל וחומר במי שהופך את הבטחתו המפורשת לבוחריו, ואיתה את כל הרשימה שגייסה קולות על סמכה.
יש הסוברים שהציץ אליעזר, בתשובתו לשר פנקס (חלק כא סימן ט), פוטר את הנבחרים מכבלי הבטחה. בחינה של התשובה והרקע שלה מראה שהיא עוסקת בשאלה אחרת לגמרי.
התשובה נכתבה בטבת תשי"ב והדיון בה הוא על משאל עם בעניין השילומים מגרמניה. השאלה שנדונה היא מי מכריע בענייני מדינה מורכבים: הציבור כולו, בקלפי נפרדת, או המנהיגים שנבחרו. הציץ אליעזר משיב שהמנהיגים מכריעים ושאין מקום לכפות עליהם משאל. הוא נשען על כך שהם "נתמנו בסתמא על כל עניני הנהלת המדינה", ושבעניינים מדיניים וכלכליים הכרעתם של מומחים עדיפה על דעת ההמון. אין בתשובה אף מילה על נבחר שפועל בניגוד להבטחה שנתן לבוחריו. השאלה אם כל החלטה עוברת לציבור היא שאלה אחת. השאלה אם נבחר רשאי לסטות מהבטחה מפורשת היא שאלה אחרת.
גם הרקע ההיסטורי שולל את הזיהוי בין שני הדברים. השילומים לא היו נושא בבחירות 1951. הצהרת אדנאואר נאמרה בספטמבר, חודשיים אחרי הבחירות. "דבר" דיווח עליה בכותרת, אבל כהצהרה ראשונית של גרמניה ולא כהחלטה ישראלית, ועיתונים אחרים העמידו אותה לצד ידיעות על כישלון הקואליציה ומשבר הנפט הפרסי. הנושא נראה רחוק. רק בחורף, כשהדיון בכנסת התלקח, נראו אבנים מופנות לחלונות הכנסת. הנבחרים לא התחייבו בנושא לשום כיוון, ולכן המנדט שלהם בו היה "סתמי".
יש החלטות שמטבען נמסרות למנהיגים ולא לציבור. תקיפה באיראן היא דוגמה, וכן כל פעולה צבאית או מדינית מורכבת, שדורשת מידע, שקט ושיקול דעת. אי אפשר לקיים משאל על כל החלטה כזו, ולכן הציבור בוחר נבחרים ונותן להם אמון. זה מה שמסביר הציץ אליעזר, והשילומים שייכים לסוג הזה.
לעומת זאת, אין שום מורכבות בהבטחה "לא אשב עם גורם פלוני". היא פשוטה, גלויה, וניתנת להבנה בידי כל בוחר. אין כאן מידע חסוי שהמנהיגים לבדם מכירים, ואין החלטה שמתקבלת מאחורי הפרגוד. הבטחה גלויה ופעולה גלויה. גם אם הנסיבות השתנו, מי שרוצה לסטות מההבטחה חייב לפנות לשולחיו לפני כן ולבקש אישור, לא לבצע ואחר כך להסביר. רק נסיבות קיצוניות באמת, כמו מלחמה קיומית, יכולות להצדיק סטייה מהבטחה מפורשת, והנטל על מי שסוטה. יציבות פוליטית או חשש מבחירות נוספות אינם נימוק מספיק, ובכל מקרה חובה להסביר לבוחרים ולפנות אליהם.
הציץ אליעזר גם לא עסק בשאלה אם מותר לשבת בממשלה שנסמכת על מפלגה ערבית. אין בדבריו היתר לכך, ואי אפשר להוציא מתחת ידו היתר שלא נאמר בו. הרב ישראלי התיר מינוי גוי לכנסת בנימוק שהנבחרים הם "שלוחי הציבור", ואז חוזרים לרב גורן: שליח אינו סוטה מדעת שולחיו. ומי שנשען על אוטונומיית הנבחרים צריך להסביר מדוע לשיטתו אין איסור במינוי גוי. אי אפשר לקחת מכל שיטה רק את הנוח.
הנבחר רשאי להחליט בלי לשאול את הציבור בכל עניין מורכב. אבל כשהבטיח במפורש, ההלכה, ובלשון הרב גורן אף הדין, מחייבת אותו. תבטיחו, ותקיימו.