בפרשת לך לך הקב"ה אומר לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הוא קורא לו לעזוב את המקום המוכר, בלי לומר לו עדיין לאיזו ארץ יגיע.
אני חושבת שיש כאן נקודה שפוגשת אותנו גם בחיים שלנו.
לפעמים אנחנו מרגישות שאנחנו רוצות שמשהו ישתנה. שהעומס יהיה קצת פחות כבד, שיהיה מקום גם לרצונות שלנו. אבל כשאנחנו שואלות איך אנחנו רוצות שהחיים ייראו, לא תמיד תהיה לנו תשובה ברורה.
ואז אנחנו מחכות.
אנחנו אומרות לעצמינו שקודם נדע מה אנחנו רוצות, ורק אז נפנה לזה זמן. קודם נבין מה נכון לנו, ואז ננסה. קודם נהיה בטוחות לאן זה יוביל, ואז נעשה צעד.
אבל לפעמים אנחנו מבקשות מעצמנו לדעת משהו שנוכל לגלות רק מתוך ההתנסות.
אברהם יוצא בעקבות דבר ה', אל הארץ אשר יראה לו. ומתוך הסיפור הזה עולה בי השאלה: האם גם אני יכולה לעשות צעד אפילו כשהיעד עוד לא ברור לי?
אולי אפנה לעצמי שעה, ובתוכה אגלה למה התגעגעתי. אולי אנסה משהו שמסקרן אותי, ואגלה שאני רוצה להמשיך. ואולי דווקא אבין שהוא פחות מתאים לי.
גם זו ידיעה שלא הייתה לי קודם.
לא כל צעד צריך להפוך להחלטה לכל החיים. אפשר לנסות, להקשיב למה שמתעורר בנו ולבחור את ההמשך. גם אם נגלה שאנחנו רוצות אחרת, ההתנסות יכולה לעזור לנו להבין מה מתאים לנו.
לפעמים הדרך מתחילה ברצון קטן, שעוד אין לנו מילים מדויקות עבורו. כשאנחנו נותנות לו מעט מקום במציאות, אנחנו יכולות להכיר אותו טוב יותר, ולגלות מה עוד אנחנו מבקשות לעצמנו.
אז השבוע תשאלי את עצמך: איזה צעד קטן אני יכולה לעשות, גם בלי לדעת עדיין לאן בדיוק הוא יוביל אותי?
הכותבת היא מאמנת NLP ומורה באולפנת הללי