"אני נפעם מהרב קוק, עבורי הוא מצפן ומפה", אמר נפתלי בנט לפני שנים. מאז, כפי שאבקש להוכיח, יישם באומץ את דרכו של הרב קוק בפוליטיקה.
למרבה הפלא, דווקא תלמידי הרב קוק לא הבחינו בבשורה ההיסטורית: מנהיג ימני, אמוני ומאחד בראשות הממשלה. הבחירות הגורליות שלפנינו מחייבות תשובה ותיקון.
הכרעת הרב קוק: שותפות או הסתגרות?
הרב קוק ניצב בפני שתי חלופות: שיתוף פעולה עם התנועה הציונית, שבראשה עמדו כופרים ושמאלנים פרוגרסיבים, תוך סיכון הקודש למען תקומת ישראל; או שמירה על זהות תורנית מזוככת והישארות בגלות. מול תלמידי חכמים שהתנגדו לדרך זו, הכריע באומץ בעד שיתוף פעולה ותקומת המדינה.
הדרך לגאולה - מאבק או אחדות?
באורות התחיה (יח) מונה הרב שלושה כוחות: הקודש, הלאומיות (הימין) והאנושיות (השמאל), וכותב: "אומללים נהיה אם את שלשת הכוחות הללו, שהם מוכרחים להאחד אצלנו... נניח בפזורם". בנאומו בפני "המזרחי" אמר: "תפילין של קודש דווקא על היד השמאלית מונחים, ועל כן אין לזלזל גם בשמאל! אף כי הימין חשוב יותר מן השמאל" (מאמרי הראי"ה ב, עמ' 481-482).
כל כוח נושא ערך אלוקי הכרחי; בהיעדרו, לדברי הרב, שאר הכוחות מקצינים ומתקלקלים, אפילו מחנה הקודש עצמו. לכן, מה מסכן את הקודש ואת הלאומיות יותר - שיתוף השמאל או החרמתו? תשובת הרב קוק, לשיטתי, ברורה: דווקא החרמת השמאל.
הבחירה שלפנינו
הרב קוק הכריע באומץ, ואנו קוטפים כיום את פירות הכרעתו ההיסטורית, שלתוכה כבר נולדנו. השותפות במדינה היא ערך קדוש ועובדה מוגמרת. אך את עקרון השותפות עם השמאל ואת ההנחיה להתאחד גם עמו מעולם לא יישמנו בזירה הפוליטית - עד להכרעתו של בנט להקים ממשלת אחדות.
בדורנו ניצב מועמד לראשות הממשלה שהוא מנהיג אמוני, ימני ומאחד. שותפיו מהמרכז ומהשמאל הציוני יודעים שלא תקום תחת הנהגתו מדינה פלסטינית ולא תהיינה נסיגות, ובכל זאת מקבלים את הנהגתו ומעוניינים בה. אם הרב קוק הכריע לשתף פעולה עם הנהגה כופרת ושמאלנית כדי להקים מדינה, הרי שההכרעה שלפנינו פשוטה מאי פעם.
האם אנחנו יכולים לשיר הלל על הקמת מדינה בשיתוף אתאיסטים ואנשי שמאל, אך להתנגד למועמד ימני, דתי־לאומי, המביא את ערכי הציונות הדתית לקדמת הבמה, מצליח לאחד את חלקי האומה ושומר על ליבת הימין?!
ובשביל מה? כדי להמשיך בהנהגה שאינה מייצגת את הקודש, המיוצגת כיום בידי נתניהו, ולדעת הכותב גדושה בתפיסות שמאל: תמיכה בגירוש ובמדינה פלסטינית, ואף בהמשך הקונספציה באופן מטלטל - במימון חמאס גם לאחר הטבח, בהסכם הנקודות לסלילת הדרך למדינה פלסטינית ובסוכנים בלשכתו המקדמים את האינטרסים של קטאר, שאותם הוא אינו מפטר ואף מחבק.
"מצפן ומפה" - בנט מעולם לא עזב
מבקריו טוענים שבנט נטש את הציונות הדתית ואת הימין, וכי הליכתו עם השמאל הופכת אותו ל"שמאלי". אך בנט שומר מצוות, מלמד תורה ברשתות החברתיות, לימד את הפסקה העוסקת בשלושת הכוחות, מצהיר על אמונתו באל ובתורתו ומקדש שם שמיים בארץ ובעולם. נאה דרש ונאה קיים.
נכון, היו טעויות; אך הדרך מהמפד"ל ל"ימינה" ול"ביחד" אינה נטישה, אלא ניסיונות להרחיב את השורות ולתרגם את משנת הרב קוק, שאותו כינה "מצפן ומפה", לבשורה של מנהיגות אמונית כלל־ישראלית.
היש גדול מזה?!
כשאנשי התורה הודפים את הגאולה
במאמריי הצבעתי על חוקיות היסטורית: דווקא אנשי התורה דוחים לעיתים קריאה אלוהית לגאולה, והתוצאה היא שבר ובכייה לדורות.
הקריאה הראשונה: דור המדבר נדרש לעלות לארץ - נשיאי העדה דחו את הקריאה, ונקבעה בכייה לדורות.
הקריאה השנייה: בעקבות הצהרת כורש נותרו גדולי הדור בבבל - ובאה גזירת המן.
הקריאה השלישית: ראשית הציונות והצהרת בלפור נדחו בידי האורתודוקסיה החרדית - ובאה השואה.
לפני ארבע שנים זיהיתי בממשלת האחדות של בנט את הקריאה הרביעית, "האתחלתא ה־2". השוויתי אותה לקריאות הקודמות והתרעתי מפני החורבן שעלול להגיע אם נדחה גם את הקריאה ההיסטורית הזאת. לדאבון הלב, בעיניי, הדברים התקיימו עד אימה. ישנן סיבות טבעיות לאסון, אך לצידן, בהתאם לתפיסת "הסיבתיות הכפולה", קיימת גם הסיבה הרוחנית, האמונית וההשגחתית.
תזה - אנטיתזה - סינתזה
תזה: ממשלת האחדות בנט-לפיד
לאחר ארבע מערכות בחירות, שסע, מגפה ומדינה ללא תקציב, הקים בנט ממשלת אחדות, שכללה גם את רע"מ, כדי לעצור את הקיטוב ולקדם את הטוב המשותף.
בשיתוף השמאל והערבים הוביל, לשיטתי, להישגים בביטחון ובמשילות: תגובה גם על בלוני תבערה, הפסקת מזוודות הדולרים, אישור לחיסול סינוואר, חיסול מדענים ומפקדים במשמרות המהפכה באיראן וירידה בפשיעה בחברה הערבית.
כשמפלגות הימין היו מוכנות להפיל את תקנות יו"ש, ויתר בנט על כיסאו כדי שהתקנות יוארכו אוטומטית. לא "נוכל" - מנהיג נדיר!
אנטיתזה: "ימין על מלא מלא" וטבח שמחת תורה
אופוזיציית נתניהו, בן גביר, סמוטריץ' והחרדים הפילה את ממשלת בנט, וקמה ממשלת "ימין על מלא". "על הטיקט הביטחוני ניבחן", הבטיח סמוטריץ'. בפועל, התרחשו טבח וחורבן.
ב־2023 התריע ראש חטיבת המחקר באמ"ן שאויבינו מזהים בשסע הפנימי חולשה, אך הקיטוב נמשך. לטענתי, מי שהגיב על בלון תבערה לא היה מתעלם מהתרעות למלחמה. אלה, בעיניי, חלק מהסיבות הטבעיות לאסון.
גם לאחר הטבח נותרו בעיות קשות: סיוע שנבלע בידי חמאס, קשרי קטאר בלשכת ראש הממשלה, ממשל טורקי־קטארי בעזה, מחויבות לתוכנית הנקודות המקדמת מדינה פלסטינית, שחיקת המשילות והזינוק במספר מקרי הרצח. בשעת מלחמה מקודם חוק הפוטר חרדים מגיוס, בשעה שצה"ל זקוק בדחיפות ל־20 אלף לוחמים והרמטכ"ל מתריע על קריסת מערך המילואים.
אך כאמור, אין זו רק השתלשלות טבעית. לתפיסתי האמונית, דחיית ממשלת האחדות הייתה גם החמצת הקריאה האלוהית של הדור. "אתם בכיתם בכייה לחינם - אני אגזור עליכם בכייה לדורות". על מלא מלא.
סינתזה: ממשלת אחדות ציונית בראשות נפתלי בנט
התיקון איננו ממשלה עם כל מי שבא, וגם לא ממשלה שהודפת מחצית מהעם, אלא ממשלה ציונית רחבה, מימין ומשמאל, בהנהגה ימנית־אמונית וכלל־ישראלית.
בראש סדר היום: הוצאת קטאר מלשכת ראש הממשלה, שיקום השירות הציבורי והצלת המדינה מיד צר. כפשוטו.
הנהגה המשלימה לכל חלק באומה את שחסר לו: לחילונים - מנהיג המלמד תורה את ההמון; לחרדים - מנהיג הדורש גיוס ונשיאה בנטל לצד אחיהם, באמצעות התניית תקציבים בגיוס והקמת ישיבות הסדר חרדיות בגבולות.
כך משלים כל צד את חסרונו של האחר. לימין ולציונות הדתית נותר רק לראות את גודל השעה ואת הקריאה האלוהית של הדור.
"קול דודי דופק" בדורנו!
ממלכתי, שומר תורה ומצוות, אוהב ישראל ומאחד את שלושת הכוחות - בנט הוא בעיניי המיישם הנאמן ביותר של משנת הרב קוק בפוליטיקה.
תלמידי הרב קוק, חבריי מבית בימין - התשובה על הפלת הבשורה איננה רק בלב; היא גם מעשית, בקלפי. "המצפן והמפה" בידכם. "הלוואי ולא נחמיץ את השעה".