עומר ולדמן, ממובילות תנועת המילואימניקים "דור הניצחון" ומי שמתמודדת במקום העשירי ברשימת הציונות הדתית במסגרת החיבור עם מפלגת זהות של משה פייגלין, מגיעה למערכת הבחירות הקרובה עם ניסיון של פעילות ציבורית אינטנסיבית מאז פרוץ המלחמה, תפיסת עולם אידיאולוגית מגובשת ורצון להביא לכנסת את קולם של אנשי המילואים.
בריאיון להדר מילר באולפן ערוץ 7 היא מספרת על הדרך שהובילה אותה מהשטח אל הזירה הפוליטית, על ההיכרות עם פייגלין ועל ההחלטה להתמודד לכנסת, אף שבמשך תקופה ארוכה דחתה הצעות להיכנס לפוליטיקה.
"אני שומעת גם את הרחוב על סמוטריץ', על פייגלין. אנשים רוצים שבכנסת הקרובה ישבו גם אנשי חזון וגם אנשי מעשה, ובעיקר אנשי ימין אידיאולוגי אמיתי", היא אומרת. לדבריה, אירועי שבעה באוקטובר חידדו את הצורך לתרגם תפיסות אידיאולוגיות למעשים. "ימין צריך להיות גם במעשים, זה לא איזושהי כותרת, זה ממש משילות, ריבונות".
החיבור בינה לבין פייגלין עשוי להיראות במבט ראשון בלתי צפוי. ולדמן, צעירה חילונית, פועלת לצד מי שמזוהה במשך שנים עם הציונות הדתית. אלא שלדבריה, דווקא ההיכרות עם אנשי מפלגת זהות גילתה לה ציבור מגוון הרבה יותר מכפי שניתן היה לצפות.
"אם תסתכלי על הקהל שלו, את תראי הרבה אנשים כמוני. הרבה אנשים חילוניים", היא מסבירה. "אני באמת לא חושבת שיש מפלגה עם קהל כזה מגוון".
ולדמן מדגישה כי לצד התפיסה הביטחונית והמדינית, היא מתחברת גם לתפיסת החירות הכלכלית של זהות, המבקשת לצמצם את מעורבות המדינה בחיי האזרחים, להקל על פתיחת עסקים ולהסיר חסמים בתחומי הקרקעות והדיור.
ההיכרות האישית עם פייגלין החלה בראשית המלחמה, כאשר הגיע למאהל שהקימו אנשי התנועה מחוץ לכנסת. בהמשך נפגשו בכנסים ובמפגשים של ארגונים אזרחיים, שבהם עלה הצורך באיחוד כוחות פוליטי בימין.
לדבריה, אנשי זהות פנו אליה כבר לפני כשנה וחצי והציעו לה להצטרף. בתחילה סירבה. "אמרתי שאני מאוד אוהבת ומעריכה את פייגלין, אני חושבת שהוא איש של אמת, אבל כל האירוע הפוליטי זה לא בשבילי כרגע".
מה ששינה את דעתה היה דווקא המבט על הדור הצעיר שהחל להשתלב במפלגות אחרות. ולדמן מספרת כי כאשר ראתה את יונתן שלו משתלב במחנה של נפתלי בנט ואת עמרי רונן במחנה של יאיר גולן, הבינה שהיא אינה יכולה להישאר מחוץ למערכת.
"לא יכול להיות שזה הדמויות שמייצגות את המילואימניקים בכנסת", היא אומרת, ומותחת ביקורת על סדר היום שמקדמים השניים. לדבריה, אף שהיא תומכת בגיוס מי שאינם מתגייסים, אין להפוך את סוגיית גיוס החרדים לנושא המרכזי של מערכת הבחירות.
"אני לא יצאתי מהבית להילחם על גיוס חרדים", היא מבהירה. מבחינתה, המשימה המרכזית היא להבטיח שההקרבה של אנשי המילואים תוביל לשינוי עמוק בתפיסת הביטחון של ישראל.
ולדמן, שבעלה משרת אף הוא במילואים, מתארת מציאות משפחתית של סבבי שירות כמעט בלתי פוסקים. "אני סיימתי לפני חודש וחצי סבב של שלושה חודשים, בעלי מתגייס עוד חודש לסבב של חודשיים. אנחנו בפינג פונג בינינו שלא נגמר".
היא מדברת בכאב על המחירים שמשלמים אנשי המילואים, על משפחות שהתפרקו, עסקים שקרסו, לימודים שנקטעו ופציעות פיזיות ונפשיות. לצד זאת, היא מבקשת להדגיש את העוצמה האנושית שהתגלתה במהלך המלחמה.
"זה דור של אריות", היא אומרת. "אנשים מקדישים את החיים שלהם לאירוע הזה מתוך הבנה שזה על הכתפיים שלנו".
דווקא מתוך תחושת האחריות הזאת, היא מסבירה, החליטה לקבל את ההצעה הפוליטית. "שלוש שנים אני פועלת מהלב, אני מרגישה שאני בשליחות, ויש לי כאן אופציה אולי להיות חלק משולחן מקבלי ההחלטות שנלחמתי כדי להביא את הקול שלי לפתחו".
לצד הלהט האידיאולוגי, ולדמן מציגה גם גישה מפוכחת כלפי הזירה הפוליטית. היא אינה מסתירה את העובדה שתידרש ללמוד את עבודת הכנסת ואת כללי המשחק הפרלמנטריים.
"אני צריכה ללמוד להיות פוליטיקאית", היא מודה. "להיות פרלמנטר זה משהו שצריך ללמוד אותו".
עם זאת, היא מבקשת להביא איתה גם תרבות פוליטית אחרת, בעיקר בכל הנוגע ליחסים בתוך מחנה הימין. לדבריה, היא מסרבת להשתתף בהתקפות אישיות על שותפיה הפוליטיים, גם כאשר יש לה ביקורת עליהם.
"אני זוקפת זכויות גם לביבי וגם לסמוטריץ' וגם לבן גביר. יש לי ביקורת עליהם ויש לי גם הרבה דברים טובים להגיד עליהם", היא אומרת. "השיח הזה שהוא להוריד את האחר כדי לרומם את עצמך, אני חושבת שכולנו מאסנו בזה".
במקביל, היא אינה מהססת להצביע על מה שהיא רואה ככישלונות מתמשכים של ממשלות הימין. לדבריה, למרות שנות השלטון הארוכות, ישראל ממשיכה לפעול בחלק מהזירות לפי תפיסות מדיניות וביטחוניות שאינן מתאימות למציאות שהתגלתה בשבעה באוקטובר.
"הימין נמצא עשרים שנה בשלטון, וזה לא עשרים שנה שהמצב שלנו כאן נהיה טוב יותר ביטחונית", היא אומרת. עם זאת, היא משבחת את פעילותו של בצלאל סמוטריץ' בתחום ההתיישבות והחוות, ומגדירה אותה כמהלך משמעותי שלדעתה לא היה מתקדם באותה צורה ללא מעורבותו.
חלק מרכזי בריאיון מוקדש לשאלת עתידה של רצועת עזה. ולדמן מביעה התנגדות נחרצת למהלכים שיביאו, לטענתה, להעברת האחריות הביטחונית לגורמים זרים ולנסיגה ישראלית משטחים שבהם פעלו לוחמי צה"ל.
היא מספרת כי במסגרת שירות המילואים האחרון שלה השתתפה בפעילות הקשורה להרחבת השליטה הישראלית באזור הקו הצהוב, ולכן האפשרות של נסיגה ממנו קשה לה במיוחד.
"אני הייתי חלק מהכוח שעבד כדי לדחוק את הקו הצהוב הזה", היא מספרת. "ופתאום לסגת שלב אחר שלב, אחרי שאנשים נהרגו על האדמה הזאת".
ולדמן מבקרת גם את המשך הכנסת הסיוע לרצועה ואת מה שהיא מגדירה כחוסר היכולת של חלקים בימין להבין את אופיו של האויב. לדבריה, יש צורך בשינוי יסודי בתפיסת הביטחון ובאופן שבו ישראל מפעילה כוח.
גם סוגיית המשילות בנגב ובגליל עולה בריאיון. ולדמן מסכימה עם מילר כי מדובר בנושא ביטחוני משמעותי שאינו זוכה למספיק תשומת לב ציבורית ופוליטית. היא קוראת להגברת האכיפה נגד נשק בלתי חוקי, בנייה בלתי חוקית וגביית דמי חסות, ומדגישה כי האחריות לשינוי נמצאת בידי המדינה.
לצד הסוגיות הביטחוניות, ולדמן מספרת על ההתמודדות האישית עם ביקורת חריפה ועם התקפות ברשתות החברתיות. לדבריה, היא רגילה לכינויים קשים המופנים כלפיה בשל עמדותיה, אך מתקשה במיוחד לקבל התקפות המכוונות כלפי בתה.
היא מדגישה כי למרות התנגדותה החריפה לרעיונות מדיניים מסוימים, היא מאמינה בחשיבות חופש הביטוי ובזכותם של יריביה להשמיע את עמדותיהם.
"אני אלחם ואתנגד עד טיפת הדם האחרונה שלי ברעיון שתי מדינות לשני עמים, אבל אני אתן לבן אדם שמולי להשמיע את הרעיון הזה", היא אומרת.
אחד הרגעים האישיים בריאיון מגיע כאשר מילר שואלת אותה על החשש מפני המחירים המשפחתיים של הכניסה לפוליטיקה. ולדמן אינה מנסה להסתיר את ההתלבטות שליוותה אותה.
"זה גם היה שיקול שבגללו לא רציתי להיכנס לחיים הפוליטיים", היא מודה, אך מספרת כי היא זוכה לתמיכה רחבה ממשפחתה, גם מקרובים שאינם שותפים להשקפותיה הפוליטיות.
היא גם מודעת לכך שהמעבר מפעילות ציבורית עצמאית לחברות בקואליציה עשוי לחייב פשרות. לדבריה, זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לחששותיה, אך החיבור לפייגלין מעניק לה ביטחון בכך שיהיו גבולות ברורים לפשרות האפשריות.
"לא סתם חברתי לפייגלין", היא מסבירה. "לפייגלין יש קווים אדומים ברורים. פייגלין בא לקדם שינוי ביטחוני אמיתי".
לקראת סיום הריאיון, כאשר היא נשאלת לאן היא רואה את עצמה מגיעה, ולדמן אינה מבטיחה תפקיד או הישג פוליטי. היא חוזרת דווקא לרגע שבו החל המסע הציבורי שלה, בשבעה באוקטובר, ולתחושת האחריות שנולדה בעקבותיו.
"אני לא יודעת לאן זה יוביל. אני לא יודעת אם אני באמת, באיזה תפקיד נראה אותי בעוד חודש-חודשיים", היא אומרת. "אני כן יודעת שבשביעי באוקטובר כל אחד קיבל את הכאפה שלו. הכאפה שאני קיבלתי זה שאני רוצה להקדיש את החיים שלי לשליחות הזו שהיא לא נגמרת לעולם".
מבחינתה, גם אם תיכנס לכנסת, המשימה לא תסתיים עם הבחירות או עם סבב המילואים הבא.
"אנחנו דור הניצחון. זה לא איזשהו טייטל שמסתיים כשסבב המילואים מסתיים. זו משימה שאנחנו לוקחים על הכתפיים שלנו גם בחזית האזרחית".