זה היה אמור להיות עוד טיול שנתי עם החברים בכיתה ט' בישיבת אורט מעלות. הליכה במסלול, שיחות, צילומים והפסקות בדרך. שום דבר יוצא דופן, עד שפיצוץ עז קטע באחת את שגרת הטיול ברכס רמים.
בתוך שניות מצאו את עצמם נערים בני 15 מוקפים בחברים פצועים, בדימום ובקריאות לעזרה. אחד מחבריהם, אלעזר יאיר וילנסקי ז"ל, נהרג באסון ו-25 בני אדם נפגעו. עכשיו, לאחר שהסתיימו ימי השבעה, התלמידים שהיו שם מדברים לראשונה על הרגעים שבהם נאלצו להתמודד עם מציאות שלא היו מוכנים אליה.
בכתבה ששודרה בערוץ 14 חזרו הנערים אל האירועים של אותו יום, מהשעות שקדמו לפיצוץ ועד לניסיונות להציל את חבריהם. הם תיארו כיצד טיפלו בפצועים באמצעות חגורות ובדים, כיצד ניסו לשמור על קשר עם מי שהתקשו לדבר וכיצד התמודדו בימים שלאחר מכן עם מותו של חברם.
במהלך הטיול התרחש אירוע שבאותו רגע לא נראה להם חריג. לדבריהם, אלעזר מצא פריט כלשהו ואסף אותו. הנערים, שהיו רגילים להיתקל ברסיסים, לא ייחסו לכך חשיבות מיוחדת. "אנחנו רגילים לזה במעלות, אנחנו אוספים מלא רסיסים כאילו מאז המלחמה".
לדברי התלמידים, אלעזר החזיק בפריט והתעסק בו במהלך ההליכה. באותו שלב הם לא קישרו בינו לבין סכנה כלשהי. רק לאחר הפיצוץ חזרו בזיכרונם לאותו רגע.
הנערים סיפרו כי הפיצוץ התרחש בשעה שבה עמדו לתפילת מנחה. הרעש היה בעוצמה שלא הכירו, ובתוך רגעים החלו חלק מהנוכחים לרוץ ואחרים נפלו ארצה. "בחיים לא שמעתי פיצוצים כאלה", תיאר אחד מהם.
נער אחר סיפר כי בתחילה היה משוכנע שמדובר בפיגוע. הוא לא קשר בין הפיצוץ לבין הפריט שראה קודם לכן.
אחד התלמידים שעמד קרוב במיוחד למוקד הפיצוץ זוכר את הרגע שבו הרעש השתלט על הכול. לדבריו, במשך כשתי דקות לאחר מכן שמע צלצולים באוזניו. מסביבו התגלתה תמונה קשה. נערים החלו לרוץ, אך חלקם לא הצליחו להמשיך ונפלו. אחרים שכבו פצועים, והחברים שנותרו על רגליהם ניסו להבין מי נפגע ומה אפשר לעשות כדי לעזור.
להערכת התלמידים, חלפה כרבע שעה עד שהגיעו כוחות ההצלה. בזמן הזה הם ניסו להתמודד עם הפציעות באמצעים שהיו ברשותם.
אחד הנערים סיפר כי התקשר לאביו, המשמש חובש קרבי, תיאר לו את מצב הפצועים וקיבל ממנו הנחיה להתמקד בעצירת דימומים. הנער החל לעבור בין הפצועים ולנסות לסייע להם. בין היתר טיפל במורה שנפצע קשה והתקשה לדבר.
כדי לבדוק אם המורה בהכרה ומסוגל להגיב, ביקש ממנו לסמן בידו ולהפעיל לחץ על ידו."הרב, תסמן לי לייק", אמר לו. כשהמורה הצליח לסמן, המשיך הנער וביקש ממנו ללחוץ את ידו. גם הפעם התקבלה תגובה, והוא הבין שהמורה בהכרה. משם המשיך לטפל בפצועים נוספים.
באחד המקרים נדרש לעצור דימום אצל תלמיד אחר. מכיוון שלא היו בידיו כל האמצעים הדרושים, השתמש בחגורה כדי להכין חסם עורקים. חברים נוספים הסירו גם הם את חגורותיהם כדי לסייע בטיפול.
כמה מהנערים שנכחו במקום נפצעו בעצמם. אחד מהם סיפר על רסיס שפגע בו באזור הצוואר והכתף. נער אחר תיאר שני רסיסים ברגלו ופגיעה נוספת ביד. אחד המשתתפים סיפר כי נפגע בחזה ובראש, וכי דם ירד מראשו.
למרות הפציעות, העדויות מתארות מאמץ משותף של התלמידים לטפל בחבריהם ולשמור על קור רוח. "כולם היו גיבורים", אמר אחד הנערים.
לדבריו, גם התלמידים שנפצעו בעצמם גילו קור רוח במהלך האירוע. הוא תיאר כיצד החברים התגייסו למשימות שנדרשו מהם, בלי שהיו מורגלים בהתמודדות עם אסון בהיקף כזה.
אבל לצד סיפור הגבורה של הדקות הראשונות ניצב האובדן של אלעזר, החבר שלא שב מהטיול. "הוא היה ילד מאוד שמח, מאוד מצחיק, מאוד סקרן", סיפר אחד מחבריו. "כל פעם רצינו לעשות דברים עם חברים, רצינו שיהיה מצחיק, ידענו שחייבים לקרוא לו".