ביום שלישי הקרוב שוב נצעד לקלפיות. אם בהתלהבות, אם בלית ברירה, ויש גם מי שכבר החליטו להישאר בבית. הם מאוכזבים. מהפוליטיקאים, מההבטחות שלא קוימו, מהמאבקים הפנימיים ומהתחושה שבסופו של יום כולם דואגים בעיקר לעצמם.
אני מבקש להקדיש את הטור הזה דווקא לאחרונים. בשנת תשס"ט, לפני שבע עשרה שנה, פרסמתי במסגרת עבודתי העיתונאית שיחה מרתקת שהתקיימה בביתו של מורי ורבי, פוסק הדור המנוח מרן הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל. באותם ימים, לקראת הבחירות לכנסת, הגיעו אל הרב ראשי ישיבות ורבני קהילות, והציגו בפניו את האדישות הציבורית בדרך אל הקלפי.
אחד מראשי הישיבות השמיע טענות על חבר כנסת מסוים. תשובתו של הרב אלישיב הייתה מפתיעה בפשטותה: "יש טענות על חבר הכנסת ברשימה שלנו? גם לי יש טענות לפעמים. ובהחלט צריך לטפל. אבל האם זו סיבה לא להצביע בבחירות?".
הרב אלישיב לא הכחיש את הטענות, לא מיהר ללמד זכות על הפוליטיקאים ולא ביקש מהשואל לעצום עיניים. להיפך. גם לו עצמו היו טענות. ואז בא המשפט החשוב באמת: "איננו מצביעים (פרסונלית) עבור חברי הכנסת".
שבע עשרה שנה אחרי, אין חדש תחת השמש. לא מעט בוחרים מאוכזבים שוקלים להעניק את קולם למפלגות חדשות המתנדנדות סביב אחוז החסימה, כביטוי למחאה נגד נבחרי הציבור הוותיקים. אבל יש הבדל מהותי בין מחאה להשפעה. הצבעה למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה עשויה להעביר מסר של מחאה, אבל לא תעניק לה אפילו מושב אחד בכנסת, ועלולה להשפיע על מאזן הכוחות בניגוד מוחלט לכוונת המצביע.
וכאן מהדהדת תשובתו של הרב אלישיב: "גם לי יש טענות לפעמים. אז מה?" הקלפי איננה רק המקום להתחשבנויות אישיות. היא המקום להשפיע על עתידנו.
הרב המשיך והסביר שהמטרה היא לחזק את ענייני הדת במדינה, והזכיר את דברי החזון איש על החשיבות בכך שייראה ציבור גדול המבקש לשמור על ערכי העם היהודי במדינת היהודים.
אין ספק, דבריו נאמרו בהקשר מסוים מאוד. הרב אלישיב עסק בחובת ההצבעה ביחס לציבור החרדי ולמפלגה שייצגה את השקפת עולמו. אינני מבקש לגזור מכך הוראה הלכתית לציבורים אחרים, ובוודאי שלא לקבוע עבורם לאיזו מפלגה להצביע. אבל נדמה שיש בדברים הללו שיעור אזרחי שיכול לדבר לכל אזרח בישראל: אנחנו לא הולכים לקלפי כדי להעניק תעודת הצטיינות לפוליטיקאים. אנחנו הולכים לקלפי כדי להשפיע על העתיד שלנו ושל ילדינו.
בשיח הפוליטי של השנים האחרונות נדמה לפעמים שהבחירות הפכו למשאל עם על מידת האהדה לאישיות כזאת או אחרת. ישנם אזורים בהם ככל שהמועמד כוכב רשת יותר גדול, כך הוא זוכה למידה רבה יותר של פופולאריות בקלפי. ולצד זאת, דיונים עמוקים מדי על מועמדים ולא על ערכים ודרכים.
כל אלה שיקולים לגיטימיים. אמינותו של נבחר ציבור היא עניין חשוב, ולאיש אין חובה להמשיך לתמוך במי שאכזב אותו. אבל השאלה שראוי להציב לעצמנו רחבה יותר: איזו מדינה אנחנו מבקשים לראות כאן בעוד ארבע שנים? איזו מערכת חינוך אנחנו רוצים להעניק לילדינו? מה חשוב לנו בביטחון, בכלכלה, בזהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל ובאופייה של החברה שבה נחיה?
אלה אינן שאלות שנפתרות באמצעות כעס על חבר כנסת כזה או אחר.
דווקא בשבוע הבחירות כדאי להזכיר לעצמנו שהדמוקרטיה איננה מובנת מאליה. הזכות של כל אזרח, עשיר כעני, בעל השפעה כאדם מן המניין להיכנס מאחורי פרגוד ולהשפיע בקול שווה על הרכב בית המחוקקים, היא זכות עצומה. העובדה שאנחנו רגילים אליה אינה מפחיתה מחשיבותה.
ואולי יותר מכל, אני חוזר לאותה תשובה קצרה של הרב אלישיב. "גם לי יש טענות לפעמים".
כמה עוצמה יש בהודאה הזאת. אפילו גדול בתורה, שעמד בראש ציבור גדול ויכול היה להשפיע על זהות נציגיו, לא העמיד פנים שהכול מושלם. הוא ידע להפריד בין האכזבה מן השליחים לבין חשיבותה של השליחות.
האבחנה הזאת אינה פוטרת שום פוליטיקאי מביקורת. אדרבה, מי שמבקש את אמון הציבור חייב לדעת שאמון אינו ניתן לצמיתות. אפשר וצריך לדרוש דין וחשבון, לבחון הישגים וכישלונות, ולהחליף נציגים כאשר יש לכך הצדקה. זוהי בדיוק מהותה של הדמוקרטיה.
אבל יש הבדל בין ביקורת עניינית לבין הפיכת הקלפי לזירת התחשבנות אישית. בסופו של דבר, הפוליטיקאים מתחלפים. ממשלות קמות ונופלות. בריתות נכרתות ומתפרקות. אבל הארץ הזאת, עתידה וגורל ילדינו, יקרים מכדי שנצמצם את הבחירה רק לשאלה מי הרגיז אותנו יותר.
הלוואי שנזכה לבחור נכון ולהשפיע לטובה על עתידנו בארצנו.