מה קרה לציבור הציוני-דתי, הסרוג, שחרט על דגלו את שיבת ציון ואת "חדש ימינו כקדם", שהוא ניצב נבוך במערכת בחירות כה קריטית לגורלה של ישראל?
מה קרה לרבים מהציבור הזה, ששוקלים ברצינות להצביע למפלגות אופוזיציה שמקדמות פרוגרס ונורמליזציה - שתי אידאולוגיות שמובילות לחידלונה של המדינה היהודית? איך ייתכן שיש סרוגים שמסוגלים להעלות בדעתם להצביע למפלגות שמכשירות את רע"ם ומחרימות את הציונות הדתית?
כדי לענות על השאלות האלה אנחנו מציגים מורה נבוכים קצר, שמתאר את הדורות שהובילו למבוכת ההצבעה בציבור הסרוג.
משותפים למשרתים
אפשר לומר שהרצל וריינס מייצגים את דור המייסדים, שידע להכיר בערכה של הציונות הדתית. הרצל, כידוע, תמך ברב יצחק יעקב ריינס, שייסד את תנועת 'המזרחי' כתגובה ל'פרקציה הדמוקרטית' החילונית של ויצמן, שינקה מרעיונותיו של אחד העם.
הסתלקותו של הרצל בטרם עת, יחד עם תחילת העלייה השנייה, החילונית-סוציאליסטית, אפשרו את עלייתו של דור מנהיגות צעיר שדחק את 'המזרחי' לשולי הציונות, ובמיוחד לשולי הציונות המדינית. כך, במקום השותפות הדתית-חילונית של הרצל וריינס, הפכו הציונים הדתיים למשרתי הציונות החילונית, הסוציאליסטית ברובה.
אפשר לומר שחיים ויצמן ודוד בן-גוריון מייצגים את הדור הציוני הראשון בארץ ישראל, דור הקמת המדינה. הדור הזה היה 'דתל"שי', והמשיך לשמור על זהות יהודית חזקה, שאפשרה את המשך שיתוף הפעולה בין הציונות החילונית לבין ציונות 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' (שנוסד ב-1922) - כל עוד אלה קיבלו את תפקיד המשרת שיועד להם.
שבר 1973
הדור השני, שהיה אמור לגלם את אידאל היהודי החדש, הפוסט-דתי, איבד את דרכו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. 'המחדל', שהתרחש בעת חילופי דורות (יצחק רבין, בן הדור השני, החליף ביוני 1974 את גולדה מאיר, בת הדור הראשון), הוביל לפירוק הסולידריות בין הדתיים לחילונים. המלחמה הטראומטית הזאת סימנה את קו השבר שהפריד בין אלה שהמשיכו לדבוק ב'טוב למות בעד ארצנו' לבין אלה שהגיעו למסקנה ש'לא טוב למות בעד ארצנו'.
הציונות החילונית, זו של משה דיין, עמוס עוז וא"ב יהושע, ראתה במלחמה אסון בקנה מידה תנ"כי, עד כדי כך שדיין דיבר במהלכה על אפשרות של חורבן הבית השלישי. המלחמה נתפסה בעיניהם כשברו של החזון הציוני, שהבטיח, הרבה לפני השואה, את 'לעולם לא עוד'.
הציונות הדתית, לעומתם, ראתה במלחמת יום הכיפורים, שבסופה ניצב צה"ל בשערי דמשק וקהיר, הישג עצום, שאפשר את המשך מפעל ההתיישבות גם בלי החילונים. הדור החילוני השני, שיצא מהמלחמה מוכה אידאולוגית, החליף את הציונות המיליטנטית של הדור הראשון ברעיון הנורמליזציה, שינתק את היהדות מהמדינה, בתקווה ש'עם ככל העמים' יפתור את "בעיית" 'עם לבדד ישכון'.
מנהיגי הדור השני שאימצו את רעיון הנורמליזציה, קרי זניחת חזונו של הרצל למדינה יהודית, החלו לראות בשותף לשעבר, הציוני-הדתי, מכשול עיקרי לתהליך הזה. לכן החלו אנשי הדור הזה להשקיע מאמצים רבים בחיסול כוחו העולה של השותף, שהתחיל לסרב לתפקיד הזוטר שנועד לו. זה, ולא השלום, היה המניע לטירוף אוסלו ולהתנתקות, שבסופו של דבר הובילו לאסון השבעה באוקטובר.
לא כל הסרוגים בני הדור השני רצו לצאת מהמקום שיועד להם בתנועה הציונית. היו שניסו לשמר את השותפות המתה, משום שלא הבינו את השינוי הפרדיגמטי שעבר על הדור החילוני השני. מפלגת מימד, שהוקמה ב-1988 וניסתה לשמור על השותפות, לפחות סוציולוגית, עם שרידי מפלגת העבודה, ירדה לטמיון יחד איתה.
הדור השלישי
הדור החילוני השלישי, שנולד כבר במאה ה-21, הוא תוצר של הדור השני, שזקניו הפכו ל'קפלניסטים' המתעבים כל מה שמריח מדת. התפנית החדה הזאת הרסה את הבסיס הציוני המשותף, והותירה, אם בכלל, קשר סוציולוגי רופף עם הציונות הדתית. המפנה הזה, שכאמור החל כבר ב-1973, ניתק את הברית ההיסטורית בין הציונים הדתיים למפלגות השמאל.
מנגד לדור החילוני השלישי עומד הדור השלישי של הציונות הדתית, שהשכיל להצמיח מנהיגות פוליטית חדשה, תוססת ורלוונטית, נעדרת רגשי נחיתות, שמתגאה בתורתו של הראי"ה. הכוח החדש הזה, שבא לידי ביטוי במפלגת הציונות הדתית, הפך לכוח המוביל בהגשמת חזונו של הרצל.
השינוי הזה, שהתעצם באופן חסר תקדים אחרי השבעה באוקטובר, רק העמיק את הקרע בין הדור השני והשלישי של הציונות החילונית לבין הדור הסרוג השלישי. כעת אותם סרוגים שנותרו ללא בית וללא מנהיג מצדיקים את הסתייגותם ממנהיגי הדור השלישי בק"ן טעמים, למרות שמאז הכנסת ה-25 הן סמוטריץ' והן בן גביר הצליחו לממש יעדים אידאולוגיים באופן חסר תקדים.
כאבי פנטום
מבוכת הסרוג, לפיכך, היא תוצאה של כשל בהבנת השמאל, שבמשך שלושה דורות עבר מטמורפוזה שהפכה אותו מציוני כמעט חסר מעצורים, נעז לומר אפילו אירדנטי, לאנטי-ציוני. השינוי הזה בא לידי ביטוי מובהק בשותפות החדשה בין המפלגות הישראליות-פלסטיניות לגוש השמאל. הסרוג הנבוך, שעדיין כָּמֵהַּ לברית ההיסטורית עם השמאל, משול בעינינו לקטוע רגל, שכאבי הפנטום יוצרים אצלו את האשליה שהרגל שאיבד עדיין מחוברת לגופו.
מבוכת הסרוג היא גם תוצאה של תעמולה אפקטיבית שתוקפת את הסרוגים בלי הפוגה וללא רחמים, ודי להזכיר כאן את האופן שבו קמפיין גיוס החרדים הצליח להוציא סרוגים רבים משיווי משקלם. מטרת המתקפה על "חוק ההשתמטות" לא הייתה גיוס חרדים, אלא יצירת פילוג ומבוכה במחנה הסרוגים - והצלחת הקמפיין הזה ברורה. לתעמולה הזאת אפשר להוסיף את התעמולה חסרת המעצורים שעסקה באובססיביות ב"הדתה", ב"אלימות המתנחלים" וכמובן ב"רק לא ביבי". כל אלה עסקו ברצח אופי שיטתי ובדמוניזציה של ציבור שלם, שיצרו בשמאל חרדה אמיתית מהגולם שנוצר במעבדות להנדסת תודעה שקמו ברחוב קפלן.
השמאל שהפך יודופובי הבהיל לא מעט סרוגים, שחושבים בטעות שבמעט חנופה והתרחקות מהדור השלישי אפשר להשיב את השמאל לעשתונותיו. הם כנראה אינם מבינים שהשמאל, שעכשיו רואה במנסור עבאס שותף טבעי, ימשיך בקמפיין הדמוניזציה של הימין גם אחרי נתניהו. גם מכונת הרעל, שעל קיומה העידה איילת השחר סיידוף, שפעלה לפלג את הציבור החרדי מבפנים - ולמרבה הצער הצליחה בחלקה - תמשיך לפעול גם אחרי נתניהו. להערכתנו, גם הסכסוך שנזרע בין החרדים לסרוגים יצא מאותו מפעל.
כל אלה יצרו את מבוכת הסרוג, שנותר אובד עצות מול האפקטיביות של תעמולת השמאל - אף לנוכח הישגיו חסרי התקדים של בצלאל סמוטריץ', בן הדור השלישי, ולמרות האנשים המרשימים שצירף למפלגת הציונות הדתית, ביניהם נציג דור הניצחון איתמר איתם, נציג פורום תקווה צביקה מור ונציג יישובי העוטף יוסי בכר. אין רשימה אחרת שמציעה לסרוגים מגוון כל כך רחב של החברה הישראלית שנאמן להשקפותיהם המסורתיות.
שאלת הפתק
מכל הנאמר עד כאן עולה שאלת הפתק, במי לבחור, וזה מה שאנחנו מציעים: להתגבר על הרתיעה הרגשית מנתניהו, סמוטריץ' ובן גביר, שהיא ברובה תוצאה של תעמולה אפקטיבית; להתעלם מהמסרים של קמפיינים נבזיים מוכרים, כמו גיוס החרדים ו"הטרור היהודי"; לבחון את מכלול היתרונות והחסרונות, ההישגים והכישלונות של ראשי המפלגות - ולהצביע למפלגה שיתרונותיה עולים בבירור על חסרונותיה. זה לבדו שולל הצבעה למפלגות האופוזיציה.
ככל שזו סיסמת בחירות, עדיין ידעו הסרוגים: ימין או פלסטין - זו הברירה הניצבת לפניהם.
ד"ר צבי סדן ופרופ' אלישע האס חברים בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי