מדוע ישראל, מדינה קטנה יחסית, מעוררת רגשות עזים כל כך ברחבי העולם?
כיצד קורה שחילופי שלטון במדינות המרוחקות אלפי קילומטרים מירושלים מלווים לעיתים בשינוי חד ביחס אליה?
ד"ר עדי שורץ, עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, סבור שהתשובה קשורה לאחד המאבקים המרכזיים המתחוללים כיום בעולם המערבי: ההתנגשות בין הגלובליזציה לבין החזרה ללאומיות ולזהות הלאומית.
בריאיון לערוץ 7, בעקבות מאמר שפרסם בנושא, מסביר שורץ כי ישראל הפכה לסמל עבור שני הצדדים במאבק הזה. בעיני מי שמבקשים לחזק את מדינת הלאום, לשמור על גבולות ולהגן על הזהות המקומית, ישראל עשויה לשמש מודל מעורר הערכה. מנגד, מי שמאמינים בסדר עולמי המבוסס על מוסדות בינלאומיים ועל צמצום מרכזיותה של מדינת הלאום, עשויים לראות בהתעקשות הישראלית על זהותה הייחודית מקור להתנגדות.
"אנחנו מהווים איזשהו סמן שמצד אחד אולי מושך הערצה ומשיכה", אומר שורץ, "אבל גם מעורר המון זעם".
נקודת המוצא שלו היא המקום החריג שתופסת ישראל בשיח הציבורי במדינות רבות, לעיתים הרבה מעבר למשקלה בפועל בענייניהן. התופעה בולטת במיוחד כאשר ממשלות מתחלפות, ויחד איתן משתנה גם היחס לישראל.
"לפעמים אנחנו רואים שממשלה מתחלפת, נניח מימין לשמאל או להפך, ופתאום אחד הדברים הראשונים זה שינוי עמדה כלפי ישראל", הוא אומר. "ישראל מקבלת מקום ועיסוק הרבה יותר דרמטי ממה שבאמת יש לה".
שורץ מזכיר בהקשר הזה מדינות באמריקה הלטינית, שבהן שינוי פוליטי עשוי להיות מלווה גם בצעדים הנוגעים ליחסים עם ישראל ולמעמדה של ירושלים. לדבריו, אף שהמזרח התיכון היה מאז ומתמיד מוקד לעניין בינלאומי, מרכזיותה של ישראל במאבקים פוליטיים פנימיים במדינות אחרות דורשת הסבר נוסף.
את ההסבר הוא מוצא בשינוי שעובר העולם המערבי בעשור או בשני העשורים האחרונים. לאחר עשרות שנים שבהן התחזקו הסחר החופשי, תנועת האנשים וההשפעה של מוסדות בינלאומיים, מתפתחת תגובת נגד המבקשת להשיב את מדינת הלאום למרכז.
"במשך הרבה שנים ניסו לייצר איזושהי מערכת גלובלית, עולמית, כולנו בעצם אזרחי העולם", הוא מסביר. "בכל מקום אפשר לאכול מקדונלד'ס, והאינטרנט וכל הסחר החופשי ותנועת אנשים חופשית".
אלא שכעת, לדבריו, מתרחשת תנועת מטוטלת בכיוון ההפוך. באירופה מתחזקות מפלגות המבקשות להגביל הגירה ולשמור על הזהות הלאומית, ובארצות הברית באה אותה מגמה לידי ביטוי בתנועה הפוליטית של דונלד טראמפ ובסיסמת "אמריקה תחילה".
"אנחנו רואים שנושא ההגירה מאוד מאוד מעסיק את האירופאים", הוא אומר. "כמעט בכל מדינה באירופה יש מפלגות מאוד חזקות שמבקשות להגביל את ההגירה, לחזור אחורה למה שנקרא אולי לאומיות: לאומיות צרפתית, לאומיות איטלקית, גרמנית".
בארצות הברית, הוא מוסיף, הרעיון דומה: "קודם כול, לפני שאנחנו מסדרים את בעיות העולם, בואו נטפל בבעיות שלנו".
לדברי שורץ, המאבק אינו מתמצה בשאלות של הגירה או כלכלה. הוא נוגע גם לסמכותם של מוסדות בינלאומיים, ובהם האו"ם, האיחוד האירופי ובתי הדין בהאג, להשפיע על החלטותיהן של מדינות ריבוניות.
"מי הם שהם יגידו לנו מה לעשות?", הוא מתאר את העמדה של המתנגדים להרחבת הסמכויות העל-לאומיות.
כאן, לדבריו, נכנסת ישראל לתמונה. מדינה שמדגישה את היותה מדינת הלאום של העם היהודי, מתעקשת לשמר זהות ייחודית ומבקשת לקבל בעצמה החלטות הנוגעות לביטחונה ולעתידה, הופכת לדוגמה בולטת עבור מי שמחזיקים בתפיסת עולם לאומית.
"אני חושב שפה אנחנו מהווים איזשהו מודל", הוא אומר. "מדינה שהיא מדינת לאום, עם שמתעקש על הזהות והייחודיות שלו לא מאתמול. אנחנו מדברים על אלפי שנים אחורה".
אבל אותה תכונה בדיוק מעוררת, לטענתו, גם התנגדות. מי שמבקשים להעניק משקל גדול יותר למסגרות בינלאומיות ולתפיסה גלובלית מתקשים לקבל את ההתעקשות הישראלית על ריבונות ועל זהות לאומית מובחנת.
"העובדה שישראל מתעקשת להמשיך להיות ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, דבר שאנחנו מאוד מדגישים אותו, אני חושב שזה אחד המפתחות להבין את המתח הגדול סביב ישראל", הוא מסביר.
שורץ מזכיר כי לאורך ההיסטוריה שימשו היהודים לא פעם סמל במאבקים אידיאולוגיים רחבים מהם. כך, למשל, בתקופות שבהן הקומוניזם נתפס כאיום מרכזי, היו מי שזיהו את היהודים עם המהפכה הבולשביקית, גם כאשר לא היה לכך בסיס במציאות.
לדבריו, גם כיום היחס לישראל משקף לעיתים ויכוח רחב יותר, אלא שהפעם הוא מתמקד בשאלות של לאומיות, גבולות וסדר עולמי.
את הביטוי החיובי לתופעה הוא מזהה בחלקים מהחברה האמריקנית ובתמיכה שמעניק לישראל טראמפ. לצד המחלוקות והביקורת, הוא אומר, קיימת גם הערכה ליכולת הפעולה הישראלית ולעצמאותה.
"אותה תושייה ישראלית, אותה חיוניות, זה מקור להערצה", הוא אומר.
לדבריו, מגמות דומות קיימות גם באירופה. הוא מצביע על סלובניה כדוגמה למדינה שבה חילופי שלטון עשויים להביא לשינוי ביחס לישראל, ומעריך כי שינויים פוליטיים אפשריים באנגליה, באיטליה, בספרד ובצרפת עשויים לחזק בהן את המחנות המבקשים להתקרב אליה.
"אנחנו בהחלט נוכל לראות חיבוק של ישראל", הוא מעריך. הרקע לכך, לדבריו, הוא "השאיפה לחזור הביתה איכשהו, יותר להתעסק בענייני פנים, פחות להסתמך על גופים בינלאומיים".
שורץ מזהה הזדהות אפשרית עם ישראל גם במדינות מרכז אירופה, מזרח אירופה והבלקן, שבהן קיימים כוחות פוליטיים המבקשים לשמור על השפה, התרבות והמנהגים המקומיים.
"אלה מקומות שרוצים לשמור על הזהות שלהם, שרוצים את השפה המקומית, את התרבות המקומית, את המנהגים המקומיים", הוא אומר. "אני חושב שהחלקים האלה מאוד יכולים להזדהות עם הפרויקט הזה של מדינת ישראל והעם היהודי".
גם מחוץ לאירופה, במדינות כמו הודו, יפן ודרום קוריאה, הוא מזהה הערכה כלפי ישראל, בין היתר בשל נכונותה שלא להכפיף את עצמה באופן מלא לסדר בינלאומי שמכתיבים אחרים.
שורץ קושר את הגישה הזאת גם לניסיון ההיסטורי של העם היהודי, שלדבריו למד את מגבלות ההסתמכות על גורמים חיצוניים.
"לצערנו הרב, אנחנו למודי ניסיונות לא חיוביים בהקשר של להסתמך על אחרים ולא על עצמנו", הוא אומר.
שורץ מדגיש כי המאבק בין גלובליזציה ללאומיות אינו ההסבר היחיד ליחס העולמי לישראל, אך בעיניו הוא מספק מפתח להבנת העוצמה הרגשית והפוליטית שמעוררת המדינה בקרב מחנות שונים.
"זה דבר שמצד אחד אני חושב מושך הערצה, אבל גם מעורר המון זעם", הוא אומר. "אני חושב שזה אחד המפתחות להבין את הזמן הזה, את המתח הגדול סביב ישראל".